מאגר סיפורי מורשת

צעד ראשון בארץ

ב 4 ליולי 1950 הגעתי לארץ עם הורי בגיל שנתיים מעירק. בעירק היה לנו הכול בשפע: אוכל טוב ובשפע, בית יפה גדול ומרוהט,

משפחה תומכת וחברים. עזבנו שם הכול, לא נתנו לנו לקחת אפילו תמונות וברור שגם לא תכשיטים או כסף. למזלי אימא שכחה להוציא מספר תמונות שהיו לה בתיק . אני מצרפת כאן חלק מהן.

אינני זוכרת את שלבי הקליטה הראשונים, אך הורי סיפרו כי הגענו ל"שער עליה" לבסיס קליטה לרישום ותיעוד. לאחר מכן הועברנו למגורים באוהלים ב"מעברת פרדס חנה" . זה היה שוק תרבותי וחברתי.

קיבלנו תלושים לאוכל בסיסי שכללו: לחם, ריבה ומרגרינה, לפי מספר הנפשות בבית, לילדים היה גם חלב. היינו מאוד רעבים ואני בכיתי וביקשתי את כל האוכל. גם הורי בכו ובסופו של דבר איש מאתנו לא אכל. זהו הצעד הראשון.

התאקלמות

הבנו שזה מה שיש: צריך היה להסתדר עם שפה חדשה, מקלחות משותפות ומטבח משותף.

את מצרכי המזון הבסיסיים בישלו על פתילייה. הייתה שם עזרה הדדית שבלעדיה לא היה ניתן לשרוד.

זו הייתה המעברה.

אימא שלי הייתה בהריון ואבי יצא לחפש עבודה. הביקוש לעובדים היה לפי מבחני הכושר ופשוט בדקו את השרירים בזרועות וכושר בכלל. למזלנו אבי היה בחור חזק… הוא התקבל לעבודה בבריכות דיג ,ימים שלמים הוא בילה בתוך המים.

כן, גם בעבודות פיזיות נוספות כמו עבודות בניין, קטיף ועוד.

בעירק אבי ניהל מחלקה בשדה התעופה. העבודה הייתה עם אנגלים והוא ידע אנגלית ברמה גבוהה: דיבור, קרוא וכתוב (גם היום בגיל 94 לעיתים קל לו להתבטא באנגלית). אימא שלי סיימה בגרות בהצטיינות! היא הייתה מאוד חכמה ובמבחנים ארציים הגיעה למקומות הראשונים. כשאני למדתי בתיכון היא עזרה לי בהבנת המקצועות מתמטיקה וגאומטריה.

בארץ הוריי עשו מעין "הסבה מקצועית" לחקלאות, דיג, בניה, וכל מה שנדרש.

בשעה טובה נולדה לי אחות והחורף הגיע ומתקרת האוהל טפטפו מי הגשם. ריכזנו את כל מה שהיה לנו בפינה שנותרה יבשה וכך שרדנו את החורף.

כעבור כשנה הועברו כל העולים החדשים מהאוהלים למגורים בבתי צריף ביישוב גן יבנה. זה היה שדרוג!

כעבור שנתיים הוחלט על הקמת מושב חדש שנקרא "גן הדרום". לעבודות הבניה גויסו בין היתר אנשי המקום וגם אבי. עם סיום הבניה עברנו לבית בן 2 חדרים והול(מסדרון קטן). בבית היו מים זורמים במטבח, בטוש ובשירותים. זה כבר שדרוג מספר שניים! חשמל עדיין לא היה. השתמשנו בעששית עם נפט וכן בישלו בפתילייה גם על נפט.

כך היינו, כשלוש שנים לאחר שהתיישבנו במושב גן הדרום. פתאום מישהו הגיע עם מצלמה…

בתחילה לא הייתה מסגרת חינוכית לילדי המקום וגם לא צעצועים, שיחקנו ב:"קלאס" ב"חמש אבנים" ויצרנו בובות מקרשים ובדים ישנים.

לאחר מספר חודשים החלו לגבש מסגרת חינוכית. אחת העולות הייתה מורה במקצועה והיא ליכדה את ילדי הגן וילדי בית הספר, מאוחר יותר פוצלה כתת גן. כשהגעתי לכיתה ג' עברנו לבית ספר בגדרות עשרת- גדרות זו מועצה אזורית שבאחריותה מספר מושבים באזור. מידי בוקר הגיעה משאית עם ספסלים בה נסענו לבית הספר בכיף.

מכתה ד' ועד לכתה ח' (סיום בית הספר היסודי), היה לי מחנך והמורה הכי טוב שיש, אדם מדהים שהערצתי, שמו היה ישראל גורלניק ז"ל.

נשות ארגון ויצ"ו הגיעו למושב והחלו לגייס את התושבים לפעילויות. אימא הייתה בין המובילות והעוסקות במלאכה. בחגים נערכו מסיבות ובחופש הגדול היינו בקייטנה שבסופה אפילו ביקרנו בעיר הגדולה: תל אביב.

מידי שנה התקיים "שוק", המכירות היו של בגדים וחפצים שונים שנשלחו ע"י יהודים מארה"ב כסיוע לעולים בארץ. אז סוף סוף קיבלנו עוד בגדים.

בית הספר התיכון הכי קרוב היה ברחובות. מידי יום הלכתי חצי שעה הלוך וחצי שעה חזור לתחנת אוטובוס ואז נסיעה של כשלושת רבעי שעה נוספים והליכה …למרות הקשיים עשיתי את זה! סיימתי בהצלחה את מבחני הבגרות לאחר 12 שנות לימוד.

כך היינו וכך היה אז…..

אני ואחותי לאחר הכניסה לבתים במושב

על הפעילות

אני ונכדתי כתבנו את הסיפור הזה ונהנו מאוד. נכדתי, אריאל אומרת שהיא למדה המון על החיים שהיו אז ועל הקשיים שהיו לעולים שהקימו את המדינה.