מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

התאטרון של אלי סממה

סימונה עם תומר חלבי ואיתי שלום
סימונה ואחיותיה בדרך לסוכנות היהודית
סיפורה של סימונה חקון, על משפחתה, התאטרון של אביה והחיים בתוניסיה.

נולדתי בביזרט שבתוניסיה בשנת 1938. אני נשואה, יש לי, חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות, שש עשרה נכדים ואני סבתא רבה לנין ונינה ושני תאומים בדרך. בשנת 1942, כשפלשו הגרמנים לעיר שלנו, נאלצנו לעזוב ולעבור לעיר הבירה, תוניס. בתוניס, היה גטו, אבל אנחנו גרנו אצל אחת הדודות. התנאים היו קשים והיה סבל רב. שרדנו את המלחמה ובסופה, חזרנו לעיר הולדתנו.

תמונה 1
הבית שבו גדלנו בביזרט

 

תמונה 2
הנמל בביזרט, לפני פלישת הגרמנים וביום הפלישה

יום אחד שמענו שהיגיע ילד יתום ממרוקו והוא נמצא בבית כנסת. הרב שהביא אותו, ביקש כסף, כדי לטפל בו. כל הקהילה תרמה, אבל בוקר אחד הרב ברח ועזב את הילד לבדו. הילד בכה, כל אחד השתדל להביא לו אוכל ולדאוג לו. אחי הבכור, שהייתה לו חנות, נתן לילד לישון בחנות. לילה אחד, החנות הוצפה, מהגשם. אימא שלי, ריחמה עליו ואמרה לו " אתה לא תצא מהבית הזה, אתה תהיה בן משפחה" ואכן, היא גידלה אותו, בנוסף לשמונה ילדים שבכר היו לה. בשנת 1948, לאחר  ששמע על ארץ ישראל, החליט לעלות ארצה כדי לחפש את הוריו. את הוריו הוא לא מצא, אבל את שתי אחיותיו, מצא. הוא התחתן, הקים משפחה ונפטר בגיל צעיר.

קליפ של קובי אוז על היר ביזרטה. אמו של קובי אוז: "גם כשלא היה לנו כלום אחד היה עוזר לשני"

התאטרון של אבא

אבא שלי, אלי סממה, שכל אנשי הקהילה היהודית בביזרט, קראה לו בשם עמי, (פרוש המילה בערבית תוניסאית היא, דוד) כדי לתת לו כבוד, היה סנדלר, אך אהבת חייו הייתה, התאטרון. אבא היה במאי חובב. בשנת 1938 העלה אבי, את ההצגה, מכירת יוסף ובשנת 1954, כשהעלה אבא, את ההצגה מכירת יוסף, בפעם השנייה, שחקתי בהצגה גם אני. אני הייתי, בתפקיד בנימין. האולם, גם אז כמו תמיד, היה מלא מפה לפה. חשוב לציין שהאולם, אחד מארבעה בתי קולנוע בביזרט, "הקוליזה", היה שייך ליהודים והוא ניתן לנו בחינם, כדי להציג בו את ההצגות.

ההצגות היו חלק מפעילויות התרבות של הקהילה, הן גרמו לקהילה היהודית להיות ביחד. בביזרט, חיו היהודים במפוזר, רחוקים אחד מהשני ביום יום ולמרות זאת, הייתה קהילה מאוד מאוחדת. החזרות נערכו בבית שלנו. הבית, היה מלא כל הזמן בשחקנים, אוכל ושתיה. גם אחי ואחותי שחקו במחזות, אותו אחי חיים, אשר אימצנו בזמן המלחמה. אני זוכרת אוירה טובה , שמחה ותמיד קולות של צחוק. אני זוכרת מקרה מאוד מצחיק ומביך שחיים אמר "שכאשר יגרד ברגל , זה יהיה הסימן שצריך  לסגור את המסך", אך מה שקרה בסופו של דבר, שאת חיים תקף  זבוב, לפני הזמן…ומי שהיה אחראי על סגירת המסכים, החל לסגור מסך באמצע ההצגה.

בשנת 1956, התחיל מהומות, נגד הצרפתים שהיו בשלטון, הערבים מהכפרים, החלו לעלות לעיר ולפגוע בנו ובכל התושבים, הבנו שהמצב הולך ומחמיר וקבלנו החלטה לעלות לארץ, מי שהיה בעל אמצעים נסע, לצרפת. באוגוסט 1956 הגענו לארץ.

הזוית האישית

תומר חלבי ואיתי שלום מתעדים את סיפורה של סימונה חקון, על משפחתה, התאטרון של אביה והחיים בתוניסיה.

מילון

גטו
גטו (בעבר רווח הכתיב גיטו; מאיטלקית: Ghetto) בהקשר ההיסטורי-יהודי הוא הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים. מקור המונח "גטו" ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), ומאז הפך השם להיות רווח לכל רובעי היהודים באירופה. בנרטיב הציוני קיבל מושג הגטו גם משמעות כללית ומופשטת יותר - כינוי לרעיון הגולה עצמו, שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני העמים האחרים. המילה "גטו" שולבה ביצירותיהם של הוגים ציונים: בנימין זאב הרצל אשר כתב חיבור ספרותי בשם "הגטו החדש" וישראל זנגביל שכתב את "ילדי הגטו". לשני החיבורים הייתה השפעה על בני תקופתם ולאחריה. המונח משמש כיום לציון כל אזור עירוני המובדל או מתבדל תרבותית מסביבתו, ועל פי רוב מוכה-עוני.

פלישת הגרמנים לתוניס
במשך מלחמת העולם השנייה, הייתה המערכה בצפון אפריקה החזית היבשתית העיקרית שבה התמודדה בריטניה עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, בין נפילת צרפת ביוני 1940 עד הפלישה לסיציליה ולאחריה לאיטליה עצמה בשנת 1943. המערכה החלה עם תחילת המערכה במדבר המערבי בפלישת איטליה למצרים בסוף 1940, כשהגרמנים מצטרפים למערכה בפברואר 1941, והסתיימה בכניעת שרידי כוחות הציר בתוניסיה עם סיום המערכה בתוניסיה במאי 1943. הגרמנים ראו בזירה זו חזית משנית בלבד ושלחו כתגבורת לאיטלקים רק 4 דיוויזיות (לשם השוואה לברית המועצות פלשו 190 דיוויזיות). לאחר נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה בנובמבר 1942 (מבצע לפיד) תיגברו הגרמנים את כוחותיהם בצפון אפריקה בעוד מספר דיוויזיות, אך היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. התגבורות הגרמניות הצליחו רק לעכב את נפילת תוניסיה לידי בעלות הברית במספר חודשים, וכוחות הציר שילמו על כך במחיר יקר מאוד בכוח אדם ובציוד שאבד.

ציטוטים

”בשנת 1938 העלה אבי, את ההצגה, מכירת יוסף“

הקשר הרב דורי