מאגר סיפורי מורשת

סבתא יעל פרידמן משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתה אלה ומספרת לה את סיפורה על התאונה.

"באותו לילה גורלי, נהגתי לי בנוף הפסטורלי של הרי הגליל שברקע מתנגן שירה האהוב עלי של חווה אלברשטיין. בדידות נעה עלי ברכב ועל הכביש.

לפתע הופר השקט. רכב כבד בא מולי וממנו החליק לאט ובהחלטיות מדויקת גוש פלדה ענק שחור. ההבזקים שנוצרו עם חיכוך הפלדה יצרו את האווירה הסוריאליסטית המתאימה.  "שמע ישראל" ונפרדתי מחיי.

כשהתעוררתי מעלפוני בוואדי אליו הועפתי לכודה בתוך הרכב ההפוך, היו ברכי מרוסקות, ידי פצועות ומעוקמות וראשי שותת דם. בודדה בלילה בתוך וואדי לצדי הדרך אני מגלה אצלי צדדים חדשים ומפתיעים- יוזמה ונחישות.

היאך הצלחתי להיחלץ ולהזעיק עזרה, זה כבר סיפור בפני עצמו. למרות הכאבים העזים אני מלאה באופטימיות. בדרך לבית החולים על כול אנחה או "אי" אני מוסיפה "די די די די" וכך מוצאת לי שירים שיתאימו למצב הכואב והמיוחד הזה.

גם השלב הזה מסתיים, הראש תפור, הגפיים בגבס ואני בתוך המחלקה בה אחיה בשנה הקרובה כשלגופי מחוברים צינורות העירוי והאינפוזיות למיניהם. למרות הכאבים שאינם מרפים לרגע, אני חשה תחושת הקלה אדירה. מרוץ החיים המטורף שהתמלכדתי בו בסוף שנות השלושים שלי ולא הצלחתי לעצרו עצר סוף סוף מלכת. מתי עצרתי קודם לכן? היה זה לחלקיק שניה יקר מפז, כשליוויתי את אמי בימים האחרונים למותה.

מילדותי הצעירה הייתי "סטארית". הופעות, חוגים דרמטיים, להקה צבאית… בשנות העשרים. ככול שהעולם נראה פרוס לרגלי, היה ברור לחלוטין שאהיה שחקנית. הכול היה נראה רק עניין של זמן, ואז כשעצרתי לחלקיק השניה, הבינותי שבלי להרגיש כלל, ותוך כדי המבוך ויתרתי על יעוד חיי, שוב לא אהיה שחקנית. רשמתי לפני את שברו של החלום וסתמתי עליו את הגולל.

הדהירה נמשכה. נשארתי באותו ניסיון נואש להיות "האישה הממזגת" כבר מספר שנים שאני מודעת לדהירה הזו. לא אדע תחילתה. ומרגישה את הכורח לשנות באופן העמוק ביותר. מאחר שאינני מצליחה לעצור ולשנות כיוון, מה שיעצור אותי תהיה כנראה איזה מחלה ממארת שתביא אתה עצירת הדהירה ושינוי החיים לכיוון שאין לי הכוחות לפנות אליו. אולי יהיו חיים אלה קצרים, אבל יהיו אלה החיים בהם אבחר.

כך קרה שאני, ש"מילוי-חובות-לכול-העולם-ואישתו" היו מאושיות של היסוד של חיי, יכולתי סוף סוף לומר. "אינני חייבת דבר"  "במצבי" איש לא יכול יותר להתיישב לי על המצפון המציק לי בתביעות בקצב שאין לעמוד בו. "את חברתך הזקנה עוד לא ביקרת!" "את הדודה הזקנה, מה עם הדודה?" "אוכל לילדות!!!" הבעל עוד מעט מגיע, איך את ניראת?" "הכביסה על החבל" "את מאחרת כבר לעבודה" לא!! אני לא חייבת יותר כלום, איזה הקלה.

וכך את השנה שאת רובה ביליתי בשכיבה על הגב, הקדשתי מחשבה להכנה ותכנון של חיים אחרים, חיים כמו שאני רוצה אותם באמת. איך אתפוס שלווה. איך אפסיק "לרוץ-אחרי-הזנב-של-עצמי", אבנה חיים רגועים בם יהיה מקום לכול אותם הדברים שאני אוהבת.

ואומנם, שובי הביתה כמו נלקח אלי מתוך חלום שלי. את שנתי הראשונה לשינה בבית ביליתי באושר נפלא. הרבה עם עצמי, בתוך נוף ילדותי הרוגע, מעט עם הילדים, שנכנסו ויצאו מחיי בזרימה מתואמת. נראה שתוך כדי השנה הזאת בגרו וכול אחד בזמנו כבש לעצמו את חלקת אלוהים הקטנה שלו. בן זוג, חבר'ה…

היה משהו שחרק, חרק כל הזמן. חגי (בעלי) היה מנותק מהחלום שלי. הוא נמצא עדין באמצע המרוץ שלו, ולא התאים לו כלל לעצור אותו. החריקה התחילה עוד בבית החולים. חגי ניגש עם המרץ והקצב שאפינו את שנינו עד אז, למשימות הטיפול שעמדו בפנינו. (הוא המטפל ואני המטופלת, מצב מוזר ביותר) ואני שמתי יד עצור! זה לא הקצב שמתאים לי עכשיו! נא להאט! חגי מחה וכעס. כשהחלטתי לחזור מביה"ח הביתה הוא נרתע וניסע לדחות את ההחלטה.

מה שהדהים אותו בכל העניין היה שלא הרגשתי חסרת אונים, לא נפגעתי ולא כעסתי. הייתי מסוגלת לקבל ולראות את הדברים כבעיה שלו שקשה לו להתמודד אתה. החריקה הזאת, שבתקופה אחרת של חיינו הייתה מקבלת תהודה שמסוגלת לקרוע את עור התוף, באופן מפתיע לא העיבה כהוא זה על האושר החדש והאופטימיות שמלאו את חיי. היה לי מאוד ברור שחיי יהיו מה שאחליט. באופן לא ברור, דווקא במצב כזה מוגבל הרגשתי את הכוח להחליט ולבצע. החלטתי והודעתי על התאריך בו אעזוב את ביה"ח הייתי יכולה לסיים את התיאור הזה ב "הם חיו באושר ועושר עד היום הזה" אלמלא זה לא מה שקרה.

חגי רצה להמשיך את החיים כאילו דבר לא השתנה. כול הרעיון של שיקול חדש על החיים לא התאים לו והפחיד אותו. הגעתי למצב ממש קשה של דיכאונות וזעקתי לעזרה. חגי הרבה לאבד את סבלנותו והיה בלתי רגוע בעליל. ואני החלטתי ולא ויתרתי: היו לי עד עכשיו חיים קשים מאוד, מעתה יהיו לי חיים טובים! אני מוכנה לדחות קצת את הבצוע אבל לא את התכנון. הפער בין המציאות והשאיפות היה גבוה. הדיכאון שלי הלך וגבר מצבי הפיזי התערער. אכלתי כמויות אדירות ושכבתי ללא כול מעש. נשארתי לבדי עם זעקתי ובמצב הקשה הזה הגעתי להכרה שאיש לא יעזור לי לצאת מהמצב אלא אני בלבד. ולראשונה בחיי הרגשתי שאני יכולה! החלטתי בשלב זה לעזוב את הבית ולדאוג רק לעצמי. שלווה ירדה עלי. הייתי האחראית היחידה על עצמי. הרגשתי יכולות לדאוג לעצמי. בתוך שבועיים השתפר מצבי.

הכוח הזה לטול יוזמה ולעשות כזה שינוי היו חדשים לי. נטילת יוזמה כלשהיא היה דבר שהיה זר לי לחלוטין (תמיד בכל בעיה – טלפון לחגי.) בקושי האמנתי לעצמי שאני אומנם עושה זאת. ארזתי ביעילות תיק עם כול מה שאני צריכה לשבועות מספר, טלפנתי והסדרתי את המקום הראשון בו התכונתי לשהות. ו… לא יאומן, נסעתי!

מי שעוד נדהם מיכולתי זאת, חוץ ממני עצמי, היה חגי.

לא התכוונתי לעזוב את הבית לתמיד או להיפרד אבל הרגשתי המון כוח לא לוותר על חיי. "לחיות רק במקום ובאופן שאוכל לחיות כפי שמתאים לי עכשיו." משפטי המפתח שלי עכשיו. "לא מתאים לי" או "כן, זה מתאים לי". התחלתי להתעניין בעבודה כיועצת בפנימייה. התגובה של חגי לאחר שהתאושש מן התדהמה הייתה כעס והשפלה. ניסה לרפות את ידי, כפי שעשה והצליח  בעבר. אך הפעם זה פשוט לא עבד לו. הייתי נחושה בדעתי ומכירה בערכי. ואז לראשונה בחיי שמעתי את חגי אומר:

"את יקרה לי" "אינני רוצה שתעזבי את הבית, אני מוכן לעשות בשביל זה הכול".

כך הגיעה תקופה חדשה. תקופה בה שנינו מכירים בכך שכול אחד מאתנו נמצא ב"מקום" שונה עם צרכים שונים. שזכותו וחובתו של כול אחד לעצמו, לחיות חיים משמעותיים. מכירים בכך שלכול אחד מאתנו יש משמעות בחיים משותפים עם האחר, ואם אנחנו רוצים לחיות יחד נצטרך לפתח כלים שיאפשרו לנו לעשות התאמות. זה לא פשוט אך שווה לעבוד על זה. לא עוד האישה המתאימה עצמה בלעדית לצורכי המשפחה והבית. לא עוד!!!!

סיפורו של חפץ – הדרבוקה

החפץ שנציג הוא דרבוקה. הלבבות סביב הדרבוקה הם הם הקשר הבינדורי של שני לבבות סבא וסבתא מתחתם 5 ילדים והמוןןןןןןןןןןןן נכדים.

הדרבוקה היא נקודת ההתחלה של "מועדון הזמר והשמייח" עין עירון. מועדון הזמר נערך פעם בחודש בשבת ראש חודש באולם התרבות של עין עירון הכניסה אליו חופשית ונוהרים אליו זמרים ונגנים מכול קצות הארץ. הפעם בראש חודש אדר נארח את הכלייזמרים של זיכרון ורמי דנוך.

והדרבוקה? כשהיינו ילדים כול יום שישי היינו מתכנסים "למעלה" מרכז המושב מדליקים מדורה עושים קפה ו.. מרביצים על הדרבוקה ושרים. הווי השירה בחבורה עם ה"יעל תשיר לנו סולו כולנו פה אחד" ליווה אותי דרך חבורות זמר להקת פיקוד צפון ועד למועדון הזמר שאנחנו מקיימים כבר שנים רבות.

תחילתו של מועדון הזמר בצומת בה נפגשו שני סיפורים ותחילתו בתאונת הדרכים בה שהיתי בבית החולים כשנה. אחת הכתבות שקראתי בחצי השנה בה הייתי מרותקת למיטה על הגב, הייתה על ירושלמי שמתחת לתאנה בחצרו הקטנה מקיים מידי שבוע מפגש חופשי על סיר מרק גדול שהוא מכין.

מצא חן בעיני הרעיון. כשחזרתי מבית החולים באו לבקרני שני זוגות חברים. מיכאל גל מברקאי (בשכבר הימים רכז התרבות של המועא"ז) עם ילדיו הקטנים ועם הגיטרה וקובי גרשוני עם נכדיו הקטנים ועם המנדולינה ואני עם הדרבוקה. שניהם הביאו איתם גם כיבוד. ישבנו על שפת הבריכה, הקטנים שחו חלק מהזמן ואנחנו ניגנו, שרנו והתכבדנו.

"איזה כיף צריך לעשות את זה יותר. בואו נקבע שפעם בחודש בשבת ראש חודש אנחנו מקיימים פגישה".

הגיעה השבת טלפון מקובי: "אני לא יכול לבוא יש לי אורחים" "אז תבוא עם האורחים ועם הכיבוד של האורחים". וככה זה התחיל…..אורחים הביאו אורחים שהביאו אורחים עד שהפכנו לקבוצה ענקית המכילה מאות אנשים, נשים וטף.

נפגשים פעם בחודש ומשנהיה המקום צר מלהכיל, עברנו לאולם התרבות של המושב או לישובים אחרים המארחים את "מועדון הזמר והשמייח עין עירון". הפורמט נשאר כשהיה. ערב חינמי, כל משתתף מביא אתו כיבוד לסעודה הנערכת במהלך המסיבה.

הזוית האישית

אלה: מאוד נהניתי במפגשים, למדתי המון דברים חדשים שלא ידעתי.

סבתא יעל: מאוד נהניתי, הייתי מוסיפה עוד מפגשים כדי שיהיה יותר זמן להעמיק לסיפורים.