מאגר סיפורי מורשת

  

אני, עדי קדר, נולדתי  בסוריה  ב-33. 5 .6   למשפחת מזרחי.

הורי עלו לארץ מסוריה בשנת 1934. אבי  היה חייט במקצועו ואימי עקרת-בית.

 

בוקר אחד, החליטה מועצת השכנים, דהיינו, שכניי  לחצר, שעל הילד ללכת ללמוד בבית ספר.

והילד הזה זה הוא אני. 

 בילדותי, הלימודים החלו לא בפעוטון, ולא בגן ילדים, אלא ב"כותאב", דהיינו, ב"חדר" בלשון האשכנזית.

 ה"כותאב", היה במרחק קצר מביתי, ברחוב בצלאל, במבנה מרשים שחלקו העליון שימש כבית- כנסת לעדת האורפלים, ובחלקו התחתון היה ה"כותאב", ולו חצר משחקים גדולה שצורף לה כל השטח שסביב לבניין.

מי יקח אותי ל"כותאב" ?  אבי, כבר הלך לעבודה. אמי, לא תוכל להתגבר עלי, ואני סירבתי בהחלטיות מרובה לצאת מ"גן העדן " שבחצר ולהסתגר ב"חדר" עם ילדים זרים. 

אולם כל התנגדותי הייתה לשווא, כי אחד השכנים, גברתן צעיר, נשא אותי על שכמו, וביחד עם אמי הובילני כך מן החצר אל ה"חדר". 

 עם בואי לחדר כבר ידעתי לקרוא, כי בימי  ששי הושיב אותי אבי לקרוא עמו את פרשת-השבוע.

למרות שלא ידעתי לפתור פעולות בחשבון, הושיבו אותי עם הילדים המתקדמים, כי הקריאה בתורה שימשה כאבן-בוחן לחלוקת הכיתות.

 

  המורים

המורים בביה"ס  היו שניים. פעם למדתי אצל האחד ופעם אצל האחר, ועד היום איני יודע את החלוקה ביניהם. 

המורה האחד- שהיה המנהל, לבש שמלה ארוכה עם אבנט רחב באזור המותניים, שתמיד נראו חדשים ונקיים, ועל-כן קראנו לו "חכם ג'דיד", דהיינו, "חכם חדש", ואילו המורה האחר- לבש חולצה ומכנסיים שתמיד נראו מרופטים, ועל-כן קראנו לו "חכם עתיא", דהיינו, "חכם ישן".

המנהל, ידע להפליא במכותיו, ותמיד נזהרנו במחיצתו מעשיית תעלולים שעשויים  היו להעלות את חמתו.

 המורה, לעומת זאת, היה חלשלוש ונזקק לסרגל כדי להראות את נחת זרועו, אך הוא לא הירבה בכך, אלא כנגד פעוטות שנדנדו מדי.

 

בוקר אחד באה מורה ללמד חשבון. החדר חולק לכיתות, ואני הוצבתי בכיתת מתקדמים בהסתמך על ידיעתי בקריאה. לא עבר זמן רב, ו"ירדתי" כיתה, כי לא עמדתי ברמה של המתקדמים.

אמי, שלא ידעה קרוא וכתוב, כעסה על המורה ש"הורידה" אותי כיתה, והתלוננה על-כך בפני המנהל שהחליט להושיבני עם התלמידים הבוגרים. אולם שם לא הבנתי דבר מכל הנעשה סביבי , וכשסיימתי את למודי ב"חדר" לא ידעתי חשבון מהו.

 

בחלק משעות הלימוד, חולקו התלמידים לזוגות המורכבות מתלמיד מתקדם, המשמש כמורה, ומתלמיד ברמה נמוכה יותר, המשמש כתלמיד. התלמיד היה קורא מן הטקסט, דהיינו, מן התורה, וה"מורה" צריך לתקן את שגיאותיו.

אני הייתי אמור לשמש כ"מורה", אך בן זוגי ביקש שנתחלף בתפקידים: אני אקרא, והוא יאזין. נעתרתי לבקשתו כי הוא, בנם של בעלי המאפייה השכונתית, היה מזמין אותי למסע של תענוגות: מדי שבת, בשעות הבוקר, היינו הולכים יחד לשכונת רוממה והוא היה שוכר עבורנו אופניים- אחד שישמש אותי ואחד שישמש אותו, וכך הגעתי למקומות אותם לא ידעתי.

 לעיתים, במקום אופניים, הוא היה שוכר שתי פרדות : אחת לי ואחת לו. את הפרדות שכרנו בחצר לגידול סוסים במתחם שער יפו. 

בשבת של אחר-הצהריים הוא היה מזמין אותי לראות סרט באחד משני בתי-הקולנוע שפעלו בירושלים  בשבת: קולנוע "רקס" וקולנוע "סטודיו". 

 

-מדי פעם, הופרדו התלמידים הטובים, ואני ביניהם, ונשלחו ללמוד בבית-הכנסת "עדס", השייך לעדת ה"חלבים". בבית-כנסת זה למדנו הלכות של פרקי גמרא ממורה בשם "עטייה", שלימים היה חבר בית-הדין הגדול. שם למדתי לקרוא בכתב רש"י. 

 

אבי,  חייט במקצועו, הבין שמהלימודים ב"כותאב", לא אגיע רחוק, החליט להעבירני לביה"ס "אליאנס", סמוך לשוק "מחנה יהודה".

המנהל, איש מרשים ולו זקן מחודד, ערך לי מבחן קצר כדי לדעת לאיזו כיתה יישלח הילד. לשאלתו "מי היה המלך הראשון?" השבתי ללא הסוס: "דויד".  וכשראיתי, על פניו של המנהל שתשובתי לא מדויקת, תיקנתי מיד והשבתי: "משה". חיוך רחב התפשט על פניו של המנהל, והבנתי שעשיתי טעות גדולה.

אולם הקריאה שלי הייתה רהוטה, ואולי בשל גילי, נשלחתי ללמוד בכיתה ד'.

 בכיתה זו, התסכול היה רב, שכן חשבון לא ידעתי, ועל דקדוק לא שמעתי מעולם. גם חברים לא היו לי בבית-ספר זה.

 מה רבה הייתה שמחתי כאשר בסוף אותה שנה הועברתי לביה"ס   "רטיסבון".

 

ביה"ס "רטיסבון", נוהל על ידי כמרים צרפתים, שהדגש בעיניהם היה לימוד השפה והתרבות הצרפתית. לזה הם צרפו את השפות המדוברות בארץ: אנגלית, ערבית ועברית.

 בשל כך ובשל שכר הלימוד הנמוך למדו שם רבים משכונות ה"נחלאות", למרות היות המוסד נוצרי.

בית-הספר הכשיר את תלמידיו לשמש בפקידות הנמוכה של השלטון הבריטי שהיה נהוג בארץ.בשעות הבוקר, כשהתלמידים עודם רעננים,למדו חשבון, גיאוגרפיה של צרפת, היסטוריה של צרפת, והכול בשפה הצרפתית. 

 

אוי לו לתלמיד שלא ידע צרפתית, כי אז לא ידע דבר מכול הנושאים הללו, והתלמיד הזה הייתי אני. לא רק שלא ידעתי צרפתית, אלא גם ההיסטוריה והגיאוגרפיה של צרפת לא דיברו אל לבי.

אחר-הצהריים למדו אנגלית, ערבית ועברית, ולימודים אלה משכו את לבי.

המורה לעברית, חילק ספרי-קריאה בין התלמידים. לידי נפל ספרו של יעקב חורגין על האינקויזיציה בספרד. המשכתי לקרוא את ספריו בנושא זה, וכך הכרתי חלק חשוב מחיי עמנו.

 

הייתה איבה נסתרת של התלמידים כלפי מוריהם, בשל היות המורים נוצרים או בשל האווירה המתוחה שהישרו המחתרות שנאבקו בשלטון הבריטי בארץ. 

אני עצמי, בשעת ההפסקה, ובאין רואה, שפכתי דיו, מקסת הקבועה לספסל התלמידים, על הצלב שנקבע בקיר בחזית הכיתה. במקרה אחר, זרקתי חזיז פורימי לעבר רגליו של המורה.

באווירה זו היה ברור שעומד לפרוץ מרד של תלמידים, ואמנם כך היה, ובראש המרד עמד מנשה לבית משפחת גילה, שגרה בשכונת נחלת אחים.   

 

 דרישת המורדים, מן ההנהלה הייתה פשוטה: אנא, הוסיפו שעת למוד אחת, בשפה העברית, לכל שבוע.

כאמור, בכל יום, למדנו שלוש שעות בצרפתית,  שתי שעות אנגלית, ושעה ערבית. עברית למדנו שעה ביום במשך חמישה ימים בשבוע.

המורדים בקשו ללמוד שעה עברית כל יום במשך ששה ימים ואז יושווה מעמדה של העברית לערבית.

 

ההנהלה התנגדה לדרישת התלמידים, והמורדים פנו אל "הסוכנות היהודית" לקבלת עזרה. נציג הסוכנות

 יעץ להשבית את הלמודים, ותוך זמן קצר, העמידו לרשותנו מבנה שקלט את כל התלמידים. היה זה

בית-ספר לבנות, שקלט את כל תלמידי "רטיסבון", משום שאז החל החופש הגדול.

 

בתום החופש הגדול, הועברנו לביה"ס   "מרגליות" ברחוב הנביאים. בבית הספר הזה , נקלטתי בכיתה ו', ומשום ההישגים שלי בהיסטוריה של עם ישראל, ובלימודי המשנה, עברתי בסוף השנה, לכיתה ח'. 

 אולם את בית-הספר היסודי לא סיימתי כאן, כי באמצע שנת הלימודים פרצה מלחמת השחרור.

בתקופה זו הייתי חניך הגדנ"ע, וכל המחלקה שהייתי חבר בה גויסה לצה"ל, אך אותי לא ניתן היה לגייס כי הייתי מתחת לגיל הגיוס.

 תקופה זו אופיינה בשוטטות, וכשהסתיימה מלחמת השחרור, נפגשה הקבוצה עימה שוטטתי, עם נציג ה"נוער העובד", והוא המליץ לנו להשלים את לימודינו בבית-הספר "למל" בשעות הערב. 

 

בביה"ס  למל התקבלתי לכיתה ח'. היה זה בית-ספר ערב שהציל מאות תלמידים משוטטות, כי התלמידים נאלצו לעבוד בשעות היום, ורק את שעות הערב הם יכלו להפנות ללמודים.  הוא  היה מעורב,  ובו הגישו ארוחת-ערב לפני תחילת הלמודים.

צוות המורים היה מעולה, וביניהם, המורה להיסטוריה, אמו של חנוך רוזן (הפנטומימאי).

שם  למדתי, סוף-סוף, את תורת השברים….. 

 המשכתי ללמוד בו שנה נוספת.

 

 

לאחר תום בית הספר היסודי,   עברתי ללמוד בערב  בבית-הספר התיכון "דעת".