מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

השרשרת של סבתא דפנה

אני וסבתא שלי
התליון
סיפור על משפחה וגעגוע

שמי דפנה אבידור, נולדתי  בחיפה בשנת 1947,בתקופה בה הבריטים קראו לישראל פלשטינה .

לאמא שלי קראו בטי (בתיה) ולאבא שלי קראו  סיומה(שלמה) זלמן. למדתי בבית ספר הילל (ליאו בק)ואחר כך בבית ספר חוגים. גדלתי בחיפה ברחוב ארלוזרוב, בשכונת הדר הכרמל. כשהייתי צעירה  שיחקתי במשחקים שהיו משחקים פעם, מחניים , עמודו , חמש אבנים, קלאס וכו' וכשירד גשם והיה בוץ בחוץ בגינות, שיחקתי  במשחק שבו תוקעים אולרים ,בתוך הבוץ הרטוב (זה היה משחק מאוד מסוכן).

בגיל ארבע עשרה, בחרו את קבוצת ההתעמלות בה התעמלתי, להיות חלק מנבחרת ישראל, בתחרויות של התעמלות מכשירים, קראו לקבוצה שלי הנבחרת הצעירה.

בצבא שירתי כפקידת שלישות בחיל הרפואה ליד העיר עזה, בבסיס ששמו כפר עזה, ואחר כך עברתי לשרת בחיפה בכרמל.

התחתנתי  בגיל עשרים ואחד, עם קובי(יעקוב), באולמי חיפה. סבא שלי, אשר, וסבא של קובי שרגא,  רקדו ריקוד ששמו שרל'ה ריקוד של חסידים, ומי שהיה בחתונה הריע להם במחיאות כפיים.

בקיבוצים רבים היה נהוג לרקוד את השרל'ה במסיבות כלולות של בני ובנות הקיבוצים, ככל הנראה כמעין מחווה לעולם שממנו הגיעו ההורים, מייסדי הקיבוצים. הריקוד בוצע על הבמה, בתחפושות, תוך גילום דמויות ומנהגים ובלבוש חגיגי כמו זה שהיה נהוג באירופה של תחילת המאה העשרים.

למדתי במכון וינגייט, במסלול של חינוך גופני. בתום לימודי,לימדתי  חינוך גופני, והייתי מאמנת בתחום ההתעמלות.

יש לי ארבעה ילדים שלוש בנות ובן אחד. הראשונה היא גלית שנולדה ב-1970,אחר כך  רונלי שנולדה ב-1974, אחריה ענבר שנולדה ב-1979.והצעיר  הוא תמיר שנולד ב-1980.

לפני הקורונה  טיילתי הרבה והשתתפתי בחוגים , למשל חוג תרמילאות יהודים, שם לומדים תנ"ך, היסטוריה ותרבות, (דברים שקשורים לתרבות ישראל).

געגוע לחפץ ומכתב

אמא שלי בתיה קיבלה מאבא שלי ליום הנישואים שלה, שרשרת עם תליון מזהב. את השרשרת היא  העבירה לי. אני שומרת את את השרשרת בקופסת תכשיטים, יחד עם פתק הקדשה : "דפנהל'ה ליום הולדתך הארבעים, קבלי ממני למזכרת, תכשיט הזהב בשבילך יחד עם הלב שלי לתמיד! אוהבת אמא שלך בטי"

את הפתק המצורף לשרשרת כתבה אמא  שלי, והקדישה אותו ליום ההולדת הארבעים שלי, אני  עונדת את השרשרת הזאת בכל אירוע משפחתי, כמו: חתונה, בת מצווה, ובר מצווה. כך אני מרגישה שגם אמא שלי משתתפת באירוע, ומברכת את המשפחה.

המכתב נכתב ב-1987 בחודש יולי, ביום הולדתי הארבעים. באותה תקופה שבה כתבה אמא שלי את המכתב, הייתה תקופת האינתיפאדה (האינתיפאדה הייתה מחאה האלימה של הפלסטינים בעזה ,יהודה ושומרון).

המכתב נכתב על דף של מחברת שורות, והעט איתו כתבו את המכתב היה עט כדורי .

כשטסתי   לחו"ל פרצו לי לבית וגנבו לי תכשיטים שהיו של ההורים שלי, אבל במקרה, השרשרת עם תליון הזהב, לא נגנבה, בגלל שהיא היתה מוחבאת בשירותים, בתוך קופסת סוכרזית, כך ששום גנב לא יוכל לגנוב את השרשרת .

התליון בשרשרת של סבתא 

תמונה 1

בעקבות חקר המכתב, אני מתגעגעת עוד יותר לחיבוק של אימי, וגם מתגעגעת לכך שהיא פותחת את הדלת ואומרת :"מיר פדיר זול זיין שזה כמו -כפרה עלייך באידיש  (שאני אהיה כפרתך).

 

הזווית האישית

תמרה – היה לי מאוד כיף לעשות את הפרויקט הזה עם סבתי

מילון

אינתיפאדה
אינתיפאדה, "התנערות, התקוממות", הפירוש הוא התקוממות אלימה בעולם הערבי. בישראל לרב מזהים אינתיפאדה כתקופה אלימה, מאופיינת במעשי טרור, של הפלסטינים כנגד ישראל. האינתיפאדות מהוות את אחד הפנים החשובים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשורים האחרונים.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”אמא שלי בתיה קיבלה מאבא שלי ליום הנישואים שלה, שרשרת עם תליון מזהב. את השרשרת היא  העבירה לי. אני שומרת את את השרשרת בקופסת תכשיטים, יחד עם פתק הקדשה : "דפנהל'ה ליום הולדתך הארבעים, קבלי ממני למזכרת, תכשיט הזהב בשבילך יחד עם הלב שלי לתמיד! אוהבת אמא שלך בטי"“

הקשר הרב דורי