מאגר סיפורי מורשת

שמי לילי, נולדתי בכפר סבא בשנת 1961 במשפחה ברוכת ילדים והייתי הקטנה מביניהם. גדלתי במושב פורת, שרוב תושביו יוצאי לוב שעלו ליישוב בין השנים 1948 – 1950. היישוב נבנה על ידי הסוכנות היהודית בשנות החמישים. הוריי עלו בשנת 1950 הישר ליישוב, בלי לעבור את השהייה במעברות. הם התעכבו בעלייה לארץ.

אבא חיפש תכף עבודה, בגלל המחויבות לכלכל משפחה ברוכה. הוא התעניין ומצא עבודה כשכיר "בפרדסים של אשכנאזי"  כך קראנו לעבודה של אבא. אימא הייתה עקרת בית שניהלה את ביתה בחום, בחוכמה וברחמנות. כילדה הקטנה במשפחה הייתי מאוד קשורה לאמי ואהבתי אותה ללא גבולות.

השכונה

המושב כולו היה שכונה אחת גדולה כולם הכירו את כולם. והיו שותפים בטוב. ביישוב היו קבוצות בכל הגילאים ותמיד היה עם מי לשחק ולהתחבר לא היה משעמם כלל. אך באופן טבעי הייתי הכי קרובה לילדים בשכונה שלי (אזור מסוים ביישוב), היינו משחקים יחד שעות ארוכות עד החשיכה, לאחר שהכנו שיעורים ועזרנו בבית. שיחקנו  במשחקי חברה כיפיים ומהנים כגון: קפיצה על חבל, גומי, חמש אבנים, קלס, תמרה, מור, ארבע תחנות, תופסת וכו'. למשחקים היו תקופות עונתיות כל משחק התאים לתקופה מסוימת, אבל הכי הרבה אהבתי ונהניתי מקטיף התפוזים. עוברים אחרי העובדים וקוטפים את מה שנשאר על העץ. וכשהיינו מתעצלים היינו יושבים על המיכלים הגדולים מקלפים ואוכלים יישר מהמיכלים.

ואיך לא אזכור את קטיף הנרקיסים. בחורף היינו הולכים לשדות הבוציים, שאחרי הפרדסים, ונכנסים היישר לתוך הביצות, לקטוף נרקיסים יפים וריחניים עם כתר הזהב. אז עוד לא היה פרח מוגן. לא פעם היינו טובעים בביצות עד כמעט לברך עם המגפיים, ולפעמים נאלצנו להשאיר את המגפיים בביצה הטובענית וחוזרים יחפים בקור הביתה.

אנו, כל חברי הילדות, בגרנו עם השנים, וזכינו להתחתן ולהקים בתים בישראל. בעלי אני ועוד קבוצה מהישובים, עברנו לגור בגוש קטיף, מתוך רצון של בעלי לעסוק בחקלאות, כי במשק המשפחתי לא היה מקום, עם הזמן. המעבר לגוש לא היה קל, המרחק מהמשפחה, היישוב הזמני ללא מכולת ועם הפסקות מים לעיתים קרובות,  הקשיים בהקמת היישוב, הכרת חברים חדשים ועוד..

אך עם השנים הגוש פרח, נבנו ישובי הקבע, החקלאות שגשגה, גידול וחינוך הילדים היה נוח ומתקדם. הנוף עם עצי הדקלים, החול הזהוב הים והדיונות, היה נוף ילדותם של ילדינו. הכל היה מושלם בעינינו.

אהבת הגוש הפכה להיות בתוך ליבנו פנימה ונוספה גם האידיאולוגיה של אהבת הגוש, כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל. אך לצערנו… אין שלימות, עם הגזירה בשנת תשס"ה,  לפינוי הישובים מגוש קטיף לאחר 25 שנות התיישבות בחבל ארץ נפלא זה.

מסורת 

זו הייתה תקופת צנע שלא פסחה גם על בית אבי. בגדים לחגים היו קונים לנו פעמיים בשנה  בחג ראש השנה ובחג הפסח. זוכרת את אבא ז"ל לוקח אותנו לעיר נתניה והיינו מסתובבים יחד בין החנויות המועטות שהיו אז, להתאים לנו בגדים חגיגיים לכבוד החג, בכל פעם זו הייתה שמחה והתרגשות גדולה. ממש חוויה!

אני זוכרת את החגים המשותפים כאשר האחים היו מגיעים עם משפחתם לחגוג בבית הוריי. הבית תמיד היה מצוחצח ונקי, המיטות מוצעות, השטיחים פרוסים, כולם לבושים בגדי חג חדשים וריח האוכל המתבשל בסירי אלומיניום גדולים ומבריקים על פרימוסים זהובים ומאודמים מחום האש הבוערת. אווירת החג הייתה מתפשטת וכל היישוב לובש חג.

השרשרת

לאחר ששלושת ילדי הגדולים גדלו מעט, וכיבדנו את  הורינו בקריאת השמות על שמם, הריתי בהריון רביעי, שבח לאל. בתקופת ההריון אימי היקרה חלתה מאוד, וברוב תקופת מחלתה השתדלתי ללוות אותה ולסעוד אותה ככל האפשר. באחד הימים כאשר ישבתי לצידה והייתי בהריון מתקדם והיא הייתה חלושה אך צלולה, היא הורידה את שרשרת החמסה שעל צווארה ומסרה  ואמרה לי "יבנצ'י, קחי את השרשרת וזו תהיה מתנה ללידה ובעזרת ה ' אם  תלדי בן ותקראי לו על שם אבא שלי עמוס" שהוא סבא שלי מצד אמא, שלא הכרתיו, הוא היה תלמיד חכם ונפטר בלוב.

כמובן שסירבתי מתוך כאב, ועודדתי אותה שהיא עוד תבריא  ותראה את התינוק או התינוקת ( אז עוד לא היה אולטרה-סאונד לזיהוי העובר). אך אימי התעקשה. ואני ילדתי בת בשעה טובה, ולאחר חודשיים אימי היקרה החזירה את נשמתה לבורא עולם בערב חג  הסוכות.

הבקשה של אמי  נחקקה בראשי, ואמרתי אם ברצות ה' אזכה להרות שוב ואלד בן, לא אשכח לקרוא לו בשם עמוס. ואכן לאחר 7 שנים מאז פטירתה של אימי היקרה ילדתי בן בשעה טובה, ויקרא שמו בישראל, עדי עמוס, על שם  סבא עמוס. האחים חשבו שהשם עמוס ישן ולא מודרני לכן בחרו יחד והוסיפו את השם עדי.

אימא נפטרה ב- י"ד בתשרי ערב חג סוכות, והבן עדי עמוס הי"ו נולד בחג ראשון של סוכות ט"ז בתשרי.

גלגל החיים והמשכיות של ממש

ובחסדי ה' יתברך מלאתי את משאלת אימי היקרה  אשת החסד והנתינה האין סופית מנוחתה עדן. כיום זכינו לחתן את ילדינו ולזכות בנכדים יקרים ומדהימים, ה' ישמרם. ולאחר  10 שנים של מגורים בבית הזמני לאחר הגירוש, בנינו את ביתנו ביישוב באר גנים. יהי רצון שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ולבניין בית ה'.

הזוית האישית

הבנות הבינו שחווית הילדות של סבתא הייתה שונה מחוות הילדות שלהן. שמחתי לשתף אותן וזה היווה מקור להשראה לילדות בגיל שלהן היום.