מאגר סיפורי מורשת

משפחת הצנחנים

התגייסתי לצבא בתאריך 12.5.65 לאחר שדחיתי את השרות במחצית השנה היות ואחי מוטי שירת עדיין בצבא ולאחר גיוסי עדיין שירתנו יחד בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים הסדירה. במשפחתנו כמעט כולם שרתו ביחידות צנחנים שונות. השרות בצנחנים הוא בהתנדבות ולכן בזמן הגיוס התנדבתי לשרות בצנחנים. לאחר טירונות קורס צניחה ומסלול של כ -12 חודשים לא קלים כלל סיימתי קורס מכי"ם. לא כל כך הסתדרתי במסגרות גדולות והיו לי בעיות משמעת לא קטנות, ומה שחיפה עליהן היה היותי חייל ברמה טובה מאד.

מ"פ (מפקד פלוגה) הפלוגה שלי

סרן חייקה גיורא היה מזמין את אחי לשיחה על בעיות המשמעת שלי, ופעם אחת שהצצתי בגליון ההתנהגות שלי בו היה כתוב שיש להשתמש באותיות קטנות היות והגיליון יגמר מהר מידי. לאחר סיום קורס מכי"ם הזמינו אותי לראיון עם עוד 11 חבר'ה נוספים סה"כ 12 חבר'ה שנבחרו מכל החטיבה אצל קצין בשם אהוד שני. לאחר מכן הסתבר לנו שרפול כמפקד החטיבה נתן אישור לאהוד שני לבחור מכל החטיבה 12 חיילים ועוד מספר קצינים שייהוו את הפיקוד על יחידה שעומדת לקום והיתה מאד סודית בזמנו לימים נקראה סיירת דוכיפת. היחידה היתה אמורה לקבל שיריוניות נושאי תותח מתוצרת צרפת ואשר אמורים היו להגיע תוך מספר חודשים, אהוד שני שנבחר להיות מפקד היחידה ביצע את הראיונות ואיך לא התעכב על גיליון ההתנהגות שלי, שאל שאלות וכמובן שעניתי לו ובכל זאת החליט לקבל אותי ליחידה.

מיקום היחידה היה בבסיס פיקוד המרכז שישב אז ברמלה. עיקר האימונים שעשינו היה צניחות וניווטי רכב. הדבר נמשך שלושה חודשים עד ליום שאהוד שני אסף אותנו ואמר כי הוחלט בקצח"ר (קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי) שדוחים בשלב זה את כל נושא השיריוניות וחבל להחזיק חיילים כמונו סתם כך והחזירו אותנו חזרה ליחידותינו השונות. לימים שמענו כי הקימו את סיירת דוכיפת עם השיריוניות. חזרתי חזרה לגדוד 890 שבו שרתתי עד לסיום קורס מכ"ים, ובשלישות הגדוד הודיעו לי כי מעבירים אותי לגדוד 202 לאחת הפלוגות כמדריך טירונים.

לאחר כחודשיים ימים החלטתי שזה לא מעניין אותי והחלטתי שאיני רוצה להמשיך בהדרכה. מפקד הפלוגה שבה הדרכתי מאד כעס ושלח אותי למשפט אצל מפקד הגדוד סגן אלוף יואב שחם ז"ל ששפט אותי על סירוב פקודה, ואמר לי כי אינו מבין מדוע איני רוצה להמשיך כמ"כ עניתי לו כי זה לא מעניין אותי ואז אמר כי אם איני רוצה להדריך כמ"כ הוא מוריד אותי בדרגה מרב"ט {רב טוראי} לטוראי פשוט והעביר אותי למחלקת הקשר הגדודי. דבר שהעכיר עלי עוד יותר את רוחי. החלטתי לקחת יום חופש ונסעתי להיפגש בתל נוף עם מפקד הפלוגה שלי חייקה גיורא שהיה באותו הזמן מפקד סיירת הצנחנים ואשר הכיר אותי היטב עת היה מפקד הפלוגה שלי מאז גיוסי. בשיחה עמו שאל לרצוני ואמרתי לו כי אני מעוניין לעבור לסיירת שהיא יחידה קטנה היות ואיני מסתדר במסגרות גדולות. הבחור הרים מיד טלפון למג"ד 202 יואב שחם ז"ל וביקש אותו להעביר אותי אליו. המג"ד {מפקד גדוד} אמר לחייקה כי אינו מעוניין להעניק לי פרס על סרובי להדריך ולההעבירני לסיירת. חייקה ענה לו כי באם לא יעביר אותי אליו יוציא את כל הסמלים מהסיירת שמדריכים אצלו בגדוד חזרה אליו. לסיכום יואב נתן לחייקה את הסכמתו להעביר אותי לסיירת. נסעתי שמח וטוב לבב על הסיכום וחזרתי חזרה לגדוד.

לאחר מספר שבועות יצאנו לפעולת תגמול בכפר סמוע שבאזור חברון שבו נהרג מפקד הגדוד יואב שחם מירי של צלף ירדני. יואב היה ההרוג היחיד בפעולה זו. אמרתי לעצמי כי לאחר מותו יתחיל סיפורי מחדש כי הוא זה שסיכם עם חייקה את העברתי לסיירת.

כמובן שהתבדתי ולאחר כשבוע ימים מסיום הפעולה בכפר סמוע ומותו של המג"ד קרא לי השליש של הגדוד והודיע לי כי אני עובר לסיירת, שמחתי על כך מאד ועוד באותו היום נסעתי לתל נוף, הסיירת ישבה בצמוד למפקדת החטיבה שמקום מושב היה בבסיס תל נוף והתייצבתי בסיירת. מפקד החטיבה באותה התקופה היה רפול, רפאל איתן ולימים רמטכ"ל {ראש המטה הכללי} צה"ל. הסיירת היתה בת טיפוחיו. הצטרפתי למחלקת הסמלים שהיו בני המחזור המקורי שלי 11.1964 לפני שדחיתי את שירותי. לעומת מחלקת הסמלים היתה גם מחלקה צעירה ומינו אותי להיות סמל המחלקה שלה. עם מינויי לסמל המחלקה חייקה מפקד הסיירת הזמין אותי אליו למשרד והחזיר לי את דרגת הרב"ט ואף העלה אותי לדרגת סמל.

היותי סמל המחלקה הצעירה שמחה אותי מאד ואף את החיילים שאמרו לי זאת אף הם לאחר זמן. החיים בסיירת היו הרבה יותר חופשיים וכל אשר עשינו היה בכיף. מסעות רגליים שעשינו כמו למשל ממצפה רמון לאילת היו בשבילנו פשוט טיול מקסים. החבר'ה היו מאד מגובשים והכל נעשה מתוך הכרה והנאה מרובה. עברתי קורס נהיגה עם המחלקה הצעירה כי בסיירת כולם עוברים קורס נהיגה על מנת שיוכלו לנהוג ברכב למרות שלא ראיתי בכלל רכבים חוץ מארבעה ג'יפים ישנים שהיו במחסן ואשר צנחו יותר פעמים מאשר אנחנו.

אפרופו צניחות, בסיירת כשהיינו יוצאים הביתה לשבתות היינו צונחים צניחת כיף בשטח הצניחה בפלמחים ויוצאים הביתה לחופשת שבת משטח הצניחה. הזמן חולף לו והנה אנו נמצאים כבר בימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים שפרצה כידוע בתחיל יוני 1967 מחלקת הסמלים שהצטרפתי אליה עם הגיעי לסיירת השתחררה והמחלקה הצעירה שהייתי סמל מחלקה שלה הפכה להיות מחלקת הסמלים ואני נשארתי למעשה ללא מחלקה,

מוניתי להיות רס"פ (רב סמל פלוגה) של הסיירת שדואג לכל צרכי החיילים בסיירת, קיבלנו את כל הרכבים של הסיירת ממחסני החרום, רכבים חדשים ג'יפים קומנדקרים ומשאיות לא היינו מודעים שיש לסיירת כמות כזאת של רכבים היות ועד היום עשינו הכל רגלית. נותקנו מהחטיבה וסופחנו יחד עם סיירת מטכ"ל לכוח למשימות מיוחדות ת.פ (תחת פיקוד) מטכ"ל ( המטה הכללי) קיבלנו משימה לפגוע במפקדת הכוחות המצריים בסיני. משימה אשר לא יצאה בסופו של דבר לפועל היות והסתבר שהם כבר ברחו משם, ועל כן לא היה כל צורך במשימה. דבר ששמחתי עליו היות וזאת די היתה משימת התאבדות לו יצאה לפועל. לאחר מכן היינו אמורים לצנוח באזור שארם אל שיח ולכבוש אותה, ובזמן הטיסה לשם הודיעו לנו שהמצרים ברחו משם, נחתנו עם המטוסים והצטרפנו לכוחות שהיו שם כבר. לאחר מכן קיבלנו הוראה לעלות צפונה לכיוון רמת הגולן.שטח הכינוס עם הגיענו לאזור קיבוץ עין גב למרגלות הגולן עלינו על נגמשי"ם (נושא גייסות משורינים) ולקחנו חלק בכיבוש דרום רמת הגולן. הצטרפו אלינו אז לוחמי צנחנים ותיקים כמו מאיר הר ציון, כושי רימון היום בעל מתחם ה – 101 דרכך אילת) ועוד ששרתו בזמנו בסיירת ובאו להילחם אתנו.

לאחר כיבוש הרמה ירדנו לבסיס כשאנחנו נוהגים ברכבי שלל סוריים שלקחנו לעצמנו כגון משאיות לציוד וכן ג'יפים. השארתי אצלי ג'יפ אחד. יצאנו לכמה ימים חופשה בבית שניצלתי אותה לקחת לטיול חברה שלי עם אמה ועוד שכנה בג'יפ השלל ונסענו לירושלים לאחר כיבושה (אחי ששירת בחטיבת מילואים של הצנחים השתתף בכיבוש העיר העתיקה) ביקרנו בכותל המערבי ובמקומות נוספים היה מאד נחמד ומרגש. לאחר מספר ימים חזרתי לבסיס בתל נוף כמובן שהיינו צריכים להחזיר את כל רכבי השלל על פי פקודה. לאחר כמן הוטלה על הסיירת משימת שיטור בכל שטח חצי האי סיני. מקום מושבנו היה ברפיח ומשם כל בוקר היינו יוצאים למשימה שלנו לאורך תעלת סואץ ובתוך חצי האי סיני. חרשנו אותו לאורכו ולרוחבו וזאת על מנת שהמצרים יראו ויחשבו שיש הרבה כוחות בחצי האי.

יום אחד הגענו לישוב שנקרא ראס סודר וראיתי שתי משאיות מלאות בג'ריקנים ריקים. לקחנו אותם לתחנת הדלק המקומית שהיתה כמובן ריקה מאדם בדקתי וראיתי שמכלי הדלק בתחנה מלאים. העמדתי חיילים ומילאנו את כל הג'ריקנים במשאיות בדלק והודעתי לחיקה או למתן וילנאי שהגיע לחפיפה עם חייקה לקראת קבלת פיקוד על הסיירת לאחר המלחמה, שאני שולח אותם צפונה לתל נוף למחסן של הסיירת שישמשו עם שובנו לצרכים של הסיירת ולטיולים שנרצה לעשות ולכל דבר אחר עבורנו סך הכל מילאנו או 4000 או 6000 ליטר דלק בג'ריקנים איני זוכר במדויק. לאחר כחודשיים ימים במשימת השיטור בסיני חזרנו חזרה לבסיס בתל נוף ויצאנו לחופשה רגילה בת שבוע ימים שבה התארגנו שני צוותים בג'יפים ונסענו לטייל בגדה המערבית לאורכה ולרוחבה. כמובן שהשתמשנו לכך בדלק שלקחנו בג'ריקנים ואשר שימש אותנו עכשיו לטיולים. היה שבוע מהמם ומלא הנאה.

 הזמן חלף לו אט אט ויום אחד בשיחה עם מתן וילנאי שאל אותי "מה קורה אייכלט?", עניתי לו שהנה מתקרב לו זמן שחרורי ושאשמח לצאת לחופשת שחרור, מתן ענה לי "אייכלט לך תחזיר ציוד וצא לחופשת שחרור." שמחתי ויצאתי לחופשת שחרור של מעל לחודש ימים ובנובמבר 1967 השתחררתי מהשרות הסדיר שלי. עם שחרורי הודיעו לי כי עכשיו לא יקראו לי למילואים במשך חצי שנה. לא עברו חודשיים ונקראתי למילואים. במילואים פגשתי המון חבר'ה שהתגיסו איתי יחד לסדיר והיינו באותה הפלוגה בטירונות ועד לסיום קורס מכים. שמחתי מאד על כך כי הכרנו נהדר האחד את השני והרגשנו שוב בבית, מגובשים מאד והיינו חברים מצוינים. במילואים האלה הקימו יחידה חדשה כי החליטו במפקדת הקצח"ר (קצין צנחנים וח"ר ראשי) שהצנחנים זקוקים לכוח נ"ט (נגד טנקים) ועל כן העבירו אותנו קורס על תותחי 90 מ"מ נגררים, וכך הפכנו לגונדת נ"ט. עשינו לא מעט ימי מילואים בשנה שכללו חוץ מביטחון שוטף בגבולות השונים גם אימונים ותרגילים כולל תרגילים מוצנחים עם התותחים גם ביום וגם תרגילים מוצנחים בלילה.

כל מילואים זה היה טירונות מחדש. אבל שמחנו לבא למילואים ולפגוש שוב את החבר'ה. למרות שהיינו נפגשים עם חלק מהאנשים כל שבוע ביום קבוע בבאוליניג בבנין השקם ברחוב אבן גבירול בת"א וכשהיינו נשואים כבר אצל אחד מהחבר'ה כל יום שישי במשך שנים ארוכות ועד ימינו אלה. עם פרוץ מלחמת יום כיפור הגיע אלי חבר הביתה בשעה 14.30 ואמר שבא לקחת אותי לבסיס הלכתי להיפרד מאבי בבית הכנסת ונסענו לבסיס. צו 8 (צו לגיוס חרום) הגיע אלי הביתה בשעה 18.00 לא חכינו לו כלל אמרנו לעצמנו שאם אנחנו לא נלך מי ילך, כך גדלנו וכך הרגשנו. הגענו לבסיס ברמלה וכבר היו שם חלק מהחבר'ה ולאט לאט התאספו נוספים לא ידענו כלל מה הולך אבל מקטעי שמועות הבנו שהסיפור לא הולך להיות זבנג וגמרנו. זה הולך להיות לא פשוט.

התחיילנו כולל כל הציודים הקומנדרים והתותחים הנגררים רתומים אליהם, משימתנו היתה להגן על הגבול המזרחי לאורך קו הירדן ונאמר לנו כי אין כל כוח אחר שיעצור את הצבא הירדני מלהגיע לירושלים מלבדנו. מפקד הגונדה שלמעשה היה מפקד הגדוד סגן אלוף צבי בש קרא לי ואמר כי הוא רוצה שאהיה מפקד של שתי מחלקות, אמרתי לו כי ישנם קצינים בדרגות סגן וסרן ואני בסך הכל רב סמל ואפילו לא קצין ושאינם מצווותים והוא יכול למנות אותם למפקדי המחלקות. ענה לי כי הוא מעדיף שאני אהיה מפקדם של שתי המחלקות וכי הוא סומך עלי שאמלא תפקידי כראוי, ואכן מוניתי כמפקדם של שתי המחלקות כשסמל המחלקה של שתיהן הינו אלכס גולדפרב (לימים חבר כנסת).

כידוע הצבא הירדני לא השתתף במלחמת יום הכיפורים ועל כך תודה. באמצע המלחמה הגיעו לארץ טילי הטאו נגד טנקים. טיל מאד משוכלל והחליטו לעשות לנו הסבה מהתותחים לעורבים כפי שטילי הטאו נקראו לאחר מכן. העבירו אותנו קורס מזורז. נפרדנו מהקומנדרים והתותחים הנגררים שהוחלפו בנגמשי"ם שמותקנים עליהם מערכות העורב והנה הפכנו להיות גדוד עורב ויצאנו עם הכלים והציוד לאפריקה כפי שקראו לה בזמנו לחלק המערבי של תעלת סואץ שנכבש על ידינו. אחי מוטי ששירת בחטיבת הצנחנים הוותיקה 55 שהשתתפה בכיבוש העיר העתיקה היה בנגמ"ש השני בראש הגשר שחצה את תעלת סואץ לצד המערבי. בנגמ"ש (נוסע גייסות משורין) היו תשעה לוחמים ואחי בניהם. לאחר שחצו את ראש הגשר פגע בנגמ"ש שלהם טיל נ"ט פגיעה ישירה שבעה לוחמים נהרגו ושניים נפצעו אחד מהם אחי הוא נפצע קשה והועבר ובית החולים איכילוב. הודיעו לי כי אחי נפצע קשה מאד ואוכל לצאת לבקרו. נסעתי לבית החולים איכילוב ואת פניי קיבל אבי עם פנים מחייכות. לא הבנתי אז מדוע הוא מחייך כשאר אחי פצוע כל כך קשה, ולשאלתי מה הוא שמח כל כך ענה לי אבל הוא חי. אז לא הבנתי את זה , לימים כשחשבתי על זה הבנתי את שחש אבי.

אחי נשאר נכה עד היום אבל כמו שאמר ושמח אבי, אבל הוא חי. עד 120. גם גיסי נפצע קשה מאד. במלחמת יום כיפור היינו מגויסים 138 יום זמן ארוך לכל הדעות. רוב הזמן ישבו באפריקה בחלק הדרומי מול הארמיה המצרית השלישית כחלק מהאוגדה של אלוף קלמן מגן. לאחר שחרורנו מהמלחמה חזרנו אט אט לשגרה. המלחמה הבאה היתה מלחמת שלום הגליל בשנת 1991 משימתו של הגדוד שלי 697 היה לפרוץ בציר המרכזי דרך הרי השוף עד לכביש בירות דמשק פרצנו מהר מידי והחזירו אותנו קצת חזרה כי הכוחות האחרים עדיין היו מאחור בתקופה הזאת כבר היינו חטיבת עורב. בדרך חטפנו פגזי טנקים סורים, ותוך כדי עימות חיסלנו חטיבת טנקים סורים. זאת למעשה היתה המלחמה האחרונה שבה השתתפתי ובנובמבר 1991 לאחר 26 שנות שירות סדיר ומילואים ביחידות צנחנים שונות השתחררתי מהצבא. לא מעט חברים שלי שהלכנו כברת דרך ארוכה לאורך השנים נהרגו, וכל יום זכרון לחללי צה"ל אני נכנס לדף יזכור של משרד הבטחון באינטרנט ודולה את תמונותיהם של כל אלה שהלכנו יחדיו ושנהרגו לאורך השנים במלחמות ובפעולות שונות. הם תמיד נשארים צעירים כפי שזכרתי אותם עת היינו יחדיו, ולעולם אזכור.

מובילת תכנית , רויטל יוסףסגנית מנהלת, ביה"ס רמת חן

תשע"ו, 2016