מאגר סיפורי מורשת

השנים הראשונות של המדינה

שמי חיים קידר ונולדתי בשנת 1930. כשהייתי בן תשע הייתי ילד יהודי הונגרי רגיל שגר עם הוריו אחותו ואחיו בחבל טימישאורה, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה פרצה בגלל שגרמניה השתלטה על אוסטריה וכבשה את צ'כוסלובקיה.

אני זוכר את כותרת העיתון באו יום. נאמר בה שצ'רצ'יל הודיע בפרלמנט שאין ברירה אלה להכריח בכוח את היטלר לכבד את שכניו. לא היה לי מושג מה בדיוק עומד להתרחש, אך הבנתי שעומד להתרחש משהו מזעזע. ואמנם כך היה.

כעבור זמן קצר ה"גברדיה (קבוצה) הברזל" השלטתה על המדינה (רומניה) וחוקקה חוקים נגד היהודים. תוצאה מידית הייתה שאבי שהיה סוחר איבד את פרנסתו. הצעד הנוסף היה שהחרימו את בית הספר התיכון היהודי (לאחר כיתה ד' הילדים עברו לתיכון ) והילדים נשארו ללא בית ספר. הקהילה היהודית שכרה בית לצורך בית הספר. אך הבית היה קטן  ולפיכך הבנות למדו בבוקר ובנים אחר הצהרים.

כשיצאנו מבית הספר בערב חיכתה לנו הכנופיה של צעירי הנאצים, והרביצו לנו ללא רחם. אני וחברי גזה החלטנו לא להבליג. לאבי היה אגרופן . גנבתי אותו ומסרתי אותו לחברי שהיה ידוע כאמיץ ביותר. בו בערב גזה הנחית מכה הגונה בפניו של מנהיג הכנופיה וברחנו מאושרים. לאחר זמן קרה הצפוי. במרכז העיר פתאום הוקפנו בקבוצה גדולה של בריונים מהכנופיה וחטפנו מכות רצח. חזרנו הביתה חבולים ומדמים.

2זה היה מקרה אחד מהרבה שנות סבל שסבלנו וחבל. היו אנשים חכמים ששמעו מה ששמעו וברחו בעוד מועד. כחודש לפני פרוץ המלחמה טיילתי עם אבי וחברו הטוב רובין  בשבת לאחר תפילת מנחה. שמעתי את רובין אומר לאבי שהוא מקשיב לחדשות רדיו מחו"ל "ואני אומר לך – הוא אמר – שתוך חודש חודשיים תפרוץ מלחמה נוראית. קח את המשפחה ואת הכסף וברח. אני כבר השגתי סרטיפיקט (אישור) לפלסטינה".

לצערי אבי לא הקשיב לו.

המלחמה פרצה ואנחנו עברנו חמש שנות סבל, עלבון וסכנת חיים. אבל כמו כל יהודי, אבי בכל זאת לקח סכום כסף והעביר לארצות הברית לשמירה. את כל רכושו במקום כמובן איבד. וצחוק הגורל הכסף הזה ששלח למשמרת בחו"ל איפשר לנו לרכוש דירה בחיפה אחרי חמישה חודשים בארץ ולצאת מהסבל שהעולים החדשים סבלו במעברה.

מה זו מעברה בשנים הראשונות של המדינה?

עם הקמת המדינה בשנת 1948 נפתחו שערי המדינה לעולים ובבת אחת מיליוני יהודים חיפשו מולדת בארץ. אך למדינה לא היה אז כסף אפילו לתת אוכל לעולים האלה ובוודאי לא דירה. מחוסר ברירה הקימו מחנה של אוהלים, נתנו לכל משפחה מיטות פשוטות, פרימוס – תנור נפט לחימום וכלי אוכל.

למחנות האוהלים קראו מעברה – כדי לתת הרגשה לעולים שמדובר בתקופת מעבר, אלא שתקופה זאת התארכה שנים כי למדינה לא הייתה אמצעים לבנות בתים. שנים 1949 ו – 1950 היו שנים קשות מאוד לעולים כי בשתי השנים  האלה היה חורף קשה ביותר, קור, גשם ושלג. העולים לא היו מוגנים וסבלו סבל רב. במעברה, באוהלי העולים, הייתה מיטת ברזל לכל נפש, מזרן קש ושמיכה שהמדינה תרמה לכל עולה. בנוסף לזה כל משפחה קיבלה כלי אוכל וצלחות. סיר ומחבת ופתיליה לבישול. סבלנו מחום  בקיץ ומקור בגשם ובחורף.

תמונות מהמעברה: עולים מגיעים אל המעברה

אבל מה בשלו, מה אכלו ומה לבשו?  הם יצאו לעבוד בפרדסים ועם השכר הלכו לחנות לקנות. אלא שהחנויות היו ריקות. למדינה לא היה כסף לקנות לא מזון ולא בגדים. מחוסר ברירה הונהג משטר "צנע", כלומר יש לחיות חיים צנועים. כל אזרח קיבל כל שבוע חצי כיכר לחם, 2 ביצים, חצי מרגרינה, כמות תפוחי אדמה ופעם בשבוע 100 גרם בשר. את כל זה אמא הייתה צריכה לבשל  במשך שבוע. ניתן היה להשלים את המזון בקניית ירקות, דגים ולבן שהיה בשפע.

מהנדס משטר ה"צנע" היה שר האוצר הראשון בישראל, דב יוסף. הוא חילק לכל אזרח פנקס תלושים, תמורתם אפשר היה לקבל את מנת המזון.

סיפור קצר מחיי צנע במעברה

אמי החליטה סוף סוף להכין ארוחה חגיגית לשבת. חסכה כל השבוע אוכל כדי שארוחת שבת תהיה באמת חגיגית. ביום ששי נכנסתי לאוהל שם בישלה אמי, ראיתי שהיא בוכה. כששאלתי מדוע, היא לא ענתה רק הצביעה לכוון הרצפה. המחבת עם האוכל נפל מהפתיליה על החול. זה היה סופה של הארוחה החגיגית.

דבר דומה קרה לי שנה, שנתיים לאחר מכן. הייתי מגויס לצה"ל והייתי נשוי כבר לחיה. גרנו בתל אביב בדירה קטנה. חיה הייתה כל השבוע לבד, כי אני שירתי בצבא. אוכל היה לנו במשורה בגלל הצנע. ביום בהיר אחד הודיעו לנו במחנה שצה"ל מכין הפתעה מיוחדת לחיילים בלבד. קבלנו תלוש מיוחד לפיו אנו יכולים לרכוש בשק"ם (חנויות לחיילים בלבד) נקניק שלם, שלא נראה בארץ כבר שנים. רצנו ורכשנו את הנקניק אך לא נגענו בו. החלטנו לשמרו ליום השנה לנישואינו.

פרט נוסף, לא היו אז מקררים, היו רק חלונות קרח בכל יום כל אחד קנה קרח ממחלק הקרח כדי שיהיה קר בארון וכדי שהאוכל לא יתקלקל. כשהגיע הרגע המיוחל לאכול את הנקניק הוא כמובן היה כבר מקולקל.

בסיום נספר איך יצאו מאות אלפים של עולים חדשים מהמעברה

כמובן אף אחד לא יצא מהאוהל לפני שהייתה לו דירה לשם יכול היה ללכת והמדינה בנתה דירות לעולים לאט לאט כי לא היו לה אמצעים. רבים ישבו במעברה שנים, ועד היום מזכירים זאת בכאב בלב. למשפחתי היה מזל.

בתחילת הסיפור הזכרנו שאבי לא שמע לעצתו של ידידו לעלות ארצה לפני שפרצה המלחמה, אך שלח כסף לארצות הברית לשם בטחון. וכעת עשר שנים לאחר מכן במעברה ללא כל תקווה, נזכר אבא בכסף זה. הוא שיגר מכתב לקרובו אליו שלח אז את הכסף ואמנם הכסף הגיע לאחר מספר חודשים. אבי מיהר לחפש דירה עבורנו ומצא אותה בקריית ים ליד חיפה. אין בפי לתאר את השמחה כשנכנסנו לדירה החדשה.

כך נגמרו חבלי קליטה שלי ושל משפחתי בארץ הקודש.

מראה המעברות בחורף  

תלושי אוכל בצנע   

מוכר הקרח האגדי  

הזוית האישית

אנחנו לומדים הרבה אחד מהשני ואנו מאחלים זה לזה בריאות ואושר, נהנינו מהתכנית והיה כיף לבלות יחדיו.