מאגר סיפורי מורשת

 

לפני מספר חודשים ערכתי עם משפחתי מסע שורשים בבולגריה, הארץ בה נולדתי. 

מטרת המסע הייתה בעיקר להעלות זיכרונות ולשטף את משפחתי – ילדי ונכדי – בחוויית השורשים והאירועים שקדמו לעלייתנו ארצה באפריל 1949

ובכן, כפי שהבנתם, נולדתי ב-15 למאי 1937 בעיר דופניצה שבבולגריה. כבן בכור להורי אסתר ורפאל דניאלי. הייתה זו תקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה ואבי עבד כמומחה לטבק ועבודתו הייתה לרכוש בשביל המפעל את הטבק בכפרים שבסביבה.

 

ב-1939 בולגריה הפכה לבת ברית של מדינות הציר (גרמניה ואיטליה) ואז הרעו תנאי החיים של היהודים במסגרת חוק שנקרא "החוק להגנת האומה". חוק זה הטיל על היהודים מגבלות רבות, כגון אסור לעסוק בתחומים מסוימים, לענוד תג צהוב, עוצר בשעות הלילה ועוד.

כתוצאה מכך, אבי פוטר מעבודתו ונלקח למחנות עבודה כפויה לסלול כבישים, ושלוש שנים ברציפות – תשעה חודשים בכל שנה – נעדר מהבית דבר שהקשה מאד על הקיום היום-יומי של המשפחה בהיותי הבכור במשפחה עובדה זו השפיע עלי לגילוי אחריות ושיתוף במאמץ המשפחתי לשמירת אורך חיים תקין ככל שניתן. 

 

בראשית לימודי התחלתי באותה תקופה בבית ספר יהודי, שבנוסף ללימודים הכלליים למדתי גם עברית והיסטוריה יהודית.

בבית ספר היהודי אפשר היה ללמוד עד כיתה ד', וכמובן כל התלמידים היו מהקהילה היהודית בעיר ולכן נערכו בבית הספר אירועים הקשורים למסורת היהודית, ואפשרו לנו כילדים לחוות את החוויה של להיות יהודי ולשמור על המסורת.

בהפסקות שיחקנו כדורגל עם כדור סמרטוטים תוצרת עצמית, וכמו כן הקפיד המנהל שכולנו נהיה מגולחי ראש כדי להימנע ממצב של כינמת. זכור לי היטב הרגע בו התבשרו הורי על האפשרות שנגורש לפולין למחנות עבודה ועליהם להכין לכל אחד תרמיל אישי בו יוכל לקחת מטלטלים אישיים בלבד בכמות שתיכנס לתרמיל.

הורי עסקו בהכנת התרמילים – עצובים ומלאי דאגה מהצפוי – ואילו אני כילד שמחתי במחשבה שהנה ניסע לחוץ לארץ ונראה עולם. לפעמים עוברת בי צמרמורת בהיזכרי באירוע זה ובניגוד הגדול בין רגשותיי לאלה של הורי.

 

מספר שבועות לאחר מכן בוטלה הגזרה ומספר שנים מאוחר יותר השתמשנו בתרמילים אלו בעת שעלינו לארץ. לקראת סיום לימודי בבית ספר היהודי הסתיימה מלחמת העולם.

הקהילה היהודית קיבלה שוב זכויות של אזרחי המדינה הבולגרית. באותה תקופה קמה מדינת ישראל והקהילה התבשרה על אפשרות לעלות לארץ. במשפחתנו היה דיון מתמשך אם לעלות לארץ עם כל החוסר ודאות באשר למצפה לנו בארץ, לעומת האפשרות להמשיך את החיים בבולגריה- הארץ בה נולדנו.

 

אבי ז"ל היה נחוש והחלטי באשר לצורך לעלות לארץ ישראל, כנ"ל גם הסבתא שלי שאחיה ומשפחתו עלו לארץ עוד בשנות העשרים והיא נהגה להכריז שוב ושוב "לראות את אחי ולמות".

לעומתם, אמי ז"ל התנגדה בטענה שהוריה יישארו בבולגריה והיא לא רוצה להיפרד מהם. בסופו של דבר נפלה ההחלטה ובאפריל 1949 עלינו לארץ. הגענו לחיפה ומשם עברה המשפחה לבית העולים בפרדס חנה.

בבית העולים שוכנה משפחתנו (הורי שני אחי והסבתא )בשני אוהלים, שלוש מיטות בכל אוהל. כילד בוגר במשפחה אפשרו להורי לשלוח אותי לכפר הנוער של עלית הנוער בעין כרם.

 

עין כרם היה כפר ערבי נטוש והגברת רחל ינאית, לימים אשת הנשיא השני של מדינת ישראל, יזמה את הקמתו של הכפר כמוסד לקליטת ילדי עולים שזה עתה הגיעו לארץ. כפר הנוער היה פנימייה בה למדנו ועבדנו בענפי חקלאות שונים, כגון משתלה ומטעים.

נקלטתי לחברה בה היו ילדים מ- 22 גלויות, בעיקר יוצאי מדינת אירופה שלאחר מלחמת העולם, אך גם ילדים מטורקיה, מקסיקו ואיראן. מדריכי נוער היו בעיקר מקיבוצים, הם ארגנו את הפעילות של החברה לגיבוש חברתי, לימוד עברית וערכים של אהבת הארץ.

שהיתי בכפר שלוש שנים ועלי להדגיש שבתקופה זה למדתי את ערכי החברה ואהבת הארץ – ערכים אשר תרמו לי בהמשך. בינתיים, הורי קיבלו שכון בשכונה חדשה שנבנתה בהדר יוסף וכאמור לאחר שלוש שנים סיימתי תקופת שהותי בכפר הנוער והצטרפתי שוב למשפחתי.

וכאן התחילה תקופה חדשה בחיי: לימודים בבית ספר תיכון עם מגמה מקצועית בתחום חשמל ואלקטרוניקה. אז קראו למגמה "חשמל ורדיו". בתקופה זו בנוסף ללימודים סייעתי רבות להורי ואחי להתאקלם בארץ.

בסיום לימודי בתיכון המשכתי לשנת לימודים נוספת בבית ספר הטכני של חיל האוויר – לימודים בתחום מערכות חשמל ומכשירים של מטוסים.

 

לאחר סיום לימודים, עם הגיעי לגיל 18, התגייסתי לחיל האוויר כטכנאי חשמל ומכשירים בטייסת מבצעית של החייל. הייתה זו תקופה מעניינת ומלאת אתגרים לעבוד על מטוסים חדשים שהיו בתהליך קליטה בטייסת.

בתום שנתיים וחצי בטייסת גיבשתי לעצמי החלטה להמשיך בשירות קבע בחיל האוויר כמדריך בבי"ס הטכני של חיל האוויר – בתחום בו עסקתי לאורך השרות בטייסת.

בזמן שרותי כמדריך פיתחתי את כישורי ההדרכה ויחסי אנוש. הקורסים התחלפו בתדירות גבוה וכל קורס חדש היווה אתגר להעביר את החומר הנלמד לחניכים. בהמשך תקופה זו עברתי קורס קצינים ובהמשך נשלחתי ללימודים בקולג' של חיל האוויר הבריטי באנגליה. תקופה זו הייתה מאתגרת במיוחד היות והייתי הישראלי ביחידי בכיתה אחת עם קצינים ממספר מדינות. מחד רציתי להפגין הישגיות ומקצועית, ומאידך לפתח יחסי אנוש תוך שימוש יומי בשפה האנגלית, ובקשר עם הסביבה – עובדה זו תרמה לי רבות בהמשך.

 

תוך כדי השרות התחתנתי עם חברתי מתקופת לימודי בתיכון, שבינתיים סיימה לימודיה כאחות מוסמכת ולמשך תקופת מגורינו בחיפה הייתה אחות אחראית של מחלקת ילדים בבית החולים רמב"ם.

בהמשך נולדו לנו שני ילדים – בן ובת. רפי עובד כיום בחברת הי טק וטלי פיזיותרפיסטית בקופת חולים.

בהמשך שרותי בחיל האוויר מילאתי מספר תפקידים תוך התקדמות בדרגות ובהיקף האחריות בתפקידים עד לתפקיד ראש ענף בתחום המקצועי של מערכות חשמל ומכשירים מוטסים.

בשלב האחרון של השרות יצאתי בשליחות לארצות הברית כקצין קישור בחיל האוויר האמריקאי בתחומים הטכניים והלוגיסטיים למטוסי הפאנטום וה-f16 .

 

עם סיום תפקידי זה פרשתי מצה"ל  בדרגת סא"ל לאחר 27 שנות שרות מעניינות ובעיקר מאתגרות.

פרישתי מצה"ל הובילה אותי לשלב חדש בחיי, עם הצטרפותי לחברת היי- טק העוסקת בפתוח ויצור מכשירים וציוד אלקטרוני מתקדם למטוסים. בתקופה זו פיתחה החברה בין השאר מכשור חדיש לאב טיפוס של מטוס הלביא.

תוך עבודתי בחברה העברתי בהתנדבות הרצאות בבתי ספר תיכוניים בנושא "עם הפנים לתעשייה" ביוזמת התאחדות התעשיינים, כדי לקדם את המודעות של הנוער לאפשרויות ההתפתחות והקידום במפעלי התעשייה. לאחר 18 שנה בחברה פרשתי לגמלאות – סטטוס בו אני נמצא כיום ונהנה מהזמן הפנוי והאפשרויות שיש לי לבילוי והשתתפות בפעילויות תרבות ולימודים בתחומים מעניינים וכן בפעילויות חברתיות ככל שניתן.

פרויקט הקשר הבין דורי שבמסגרתו נכתבו הדפים האלו תרם לי מצד אחד להרחבת הידע בתחום שימושי המחשב. בנוסף לכך, נהניתי מההזדמנות שניתנה לי לספר את סיפור חיי לנוער של היום תוך הדגשת אירועים היסטוריים שהתרחשו לאורך תקופות חיי השונות כגון: מלחמת העולם השנייה, העליה והקליטה בארץ ובעיקר מתקופת שרותי בחיל האוויר.

 

 

תשע"ו, 2016