מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1936 באספהאן שבפרס, בתור איראן ברוכים.

אני זוכרת שהיה לי כלב בפרס. כל פעם הוא בא איתי לבית הספר, כי הדרך הייתה מאוד ארוכה. כאשר הגעתי לבית ספר, הוא היה חוזר את כל הדרך שוב בחזרה הביתה ומחכה לי עד שאחזור מבית הספר. בדרך כלל יהודי אספהאן גרו בשכונה כולם ביחד. אבא שלי גם נולד בשכונה כזאת. לאחר התחתן ואני נולדתי הוא יצא מהשכונה הזו ועבר לאזור שבו גרו גם יהודים וגם מוסלמים. קנה חלקת קרקע ובנה בית מאוד גדול וחצר מאוד גדולה. היו 13 חדרים בבית. לכל זוג וילדים היו שני חדרים, חדר אחד להורים וחדר אחד לילדים. כל הדודים וסבא וסבתא גרו בבית הזה. הדודות הלכו לביתם של הבעלים. הדודים עבדו ביחד, הם היו סוחרים של שמיכות צמר ובדים אשר אותם היו משווקים לערים יותר רחוקות.

בשכונה שלי, ממש על יד הבית, עבר נחל וכל השנה היו מים זורמים. כשיצאנו מדלת הבית הייתה מדרכה ונחל. בילדותי אהבתי לשחק עם הבנים כדורגל, הם שמו אותי כשוערת. מכיוון שידעו שאם ילדה עומדת בשער אז לא בועטים חזק, כדי לשמור עליה. בקושי הגיעו אלי כדורים, אבל אם הגיעו, יכולתי לתפוס אותם. עם הבנות לא שיחקתי כי הן שיחקו כל הזמן חמש אבנים. פעם אחת נסעתי על אופניים של אחד הבנים, נפלתי עם האופניים וקרעתי את השמלה החדשה של פסח, כשהגעתי הביתה מאוד בכיתי ואימא שלי כעסה עלי "למה את נוסעת על אופניים? אסור לילדה לנסוע על אופניים, מגיע לך. עכשיו אין לך שמלה לחג וברך פצועה".

החתונה והקמת המשפחה שלי ושל בעלי שמעון

שמעון בעלי ז"ל הוא קרוב משפחה שלי, הוא האח של אימי. בפרס, אם הייתה בת יפה או גבר נאה, אז השאירו אותו במשפחה.

שמעון הקים ביחד עם חבר אלונים בשם אהרון כהן את תנועת החלוץ בפרס. כעבור כשנתיים של פעילות בתנועה, שלחו אותו ללימודים בירושלים, במכון למדריכי חוץ לארץ. כעבור חצי שנה אני נסעתי לישראל, אותי לא קיבלו למכון כי הייתי צעירה מדי. הציעו לי ללכת לקיבוץ לחברת נוער, הייתי בקיבוץ שדות ים. שם למדתי לרקוד ריקודים ישראליים וגם ביקשתי ללכת לכמה ימים למסגרת בה אוכל ללמוד. מזלי האיר לי פנים, המורה שלי, שרה לוי-תנאי, לימדה אותי צעדים תימניים ואצלה רקדתי 10 שעות ביום.

כששמעון סיים את לימודיו, חזרנו יחד לפרס ועבדנו בתנועה. שמעון עבד בטהארן ואני עבדתי באספהאן. כשהייתי בת 18 התחתנו. התחתנו בחצר הבית של אבא וכל היהודים באספהאן באו לחתונה שלנו. בעלי שמעון ידע לנגן כינור ובחתונה הוא ניגן. החתונה הייתה בשנת 1952.ובגיל 21 ילדתי את הילד הראשון שלי שקוראים לו גיורא. גיורא נולד בפרס, הוא גרוש ויש לו רק בן אחד בשם לירן שעכשיו לומד תכנות מחשבים, גיורא הוא חבר קיבוץ אלונים. לילד השני קראו יעקב, הוא נישא לאיה, הם הכירו בטכניון והם חיו במושב חמרה בבקעת הירדן ולשמחתי יש לנו שני נכדים בשם שחר ואיתי. לצערי יעקב נרצח בפיגוע בשנת 2001. הבת השלישית דינה. מקור השם היה מהסבתא שלי (אימא של אבי). דינה חלתה בסרטן שד בהיותה בת 29 כאשר היא למדה באוניברסיטת תל-אביב פסיכולוגיה ומספר חודשים לפני סיום הלימודים שלה היא נפטרה. לבן האחרון קוראים אייל, הוא חבר קיבוץ געתון. נשוי לליאת ויש להם 3 ילדים נפלאים בשם אסף, מיקה ונטע.

השליחות לפרס

בשנת 1957 עם שני הילדים הראשונים, נסענו לשליחות בפרס. לפני עלייתנו בעלי ואני היינו פעילים בתנועת החלוץ בפרס. הקמנו הרבה מאוד סניפים ללמד את הצעירים בעיקר ציונות, היסטוריה של העם העברי, עברית ועוד… הכנו את הצעירים לעלייה לישראל. זאת הייתה תקופה שמערכת יחסים בין ישראל לפרס הייתה מעולה. לא היו לנו קשיים בכלל. הצלחנו להעלות לישראל אלפי יהודים. אחר כך חזרנו לארץ  והגענו לקיבוץ אלונים. בהתחלה עבדתי בבתי ילדים כעשרים שנים ולמדתי ב"אורנים" חינוך. בגיל 40 למדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה תואר ראשון , הדרכת סטודנטים, תואר שני, פסיכותרפיה יונגיאנית במכללת אורנים כשלוחה של אוניברסיטת תל-אביב. היום אני עובדת עם הורים שכולים במסגרת משרד הביטחון. בנוסף יש לי קליניקה בבית שאני מקבלת בה מטופלים.

הזוית האישית

ציונה: אני מאוד שמחה שזכיתי להשתתף בפרויקט הבין דורי, היכרותי עם ניצן זאת מתנה יקרה בשבילי, זכיתי להכיר ילדה חכמה, פתוחה, רגישה ובוגרת מגילה. סיפרתי לה סיפור חיים לא קל והיא התמודדה עם זה כאדם בוגר. אני מאוד אוהבת את ניצן ואני רוצה ובטוחה שנשמור על קשר גם לאחר סיום הפרויקט.

ניצן: ממש כיף לי שאני משתתפת בקשר הבין דורי, זהו פרויקט מאוד משמעותי עבורי. למדתי המון על העבר ועל ציונה וזאת הייתה חוויה אמיתית שלא תמיד אפשר לחוות אותה. אני מאחלת לציונה שהיא תמיד תשמח ושתהנה בעבודה שלה ובכל מה שתעשה!