השליחות בפריז
סבא יוסף מספר על הילדות בבולגריה, העלייה לארץ, העבודה
יוסף קסטיאל מספר את סיפורו לעמית אוחיון
הילדות בבולגריה
נולדתי בבולגריה
בתאריך 4.6.41 בזמן מלחמת העולם השנייה.
כשנולדתי אבי לא היה בבית. הוא היה במחנות
עבודה שהנאצים הקימו בבולגריה. אבי לא היה נוכח בברית שלי, כי לא אפשרו לו להגיע
ממחנות העבודה. את אבי ראיתי לראשונה אחרי שגורשנו מסופיה ליישובי הספר לעיירה
בגבול בולגריה בשם שומן. הייתי אז קטן משנה ואבא הגיע לכמה ימי חופשה. בשומן היינו
עד שהמלחמה נגמרה והצבא הרוסי שחרר את בולגריה מהשלטון הנאצי.
ביתנו היה בית קומות
חדש יחסית לתקופה זו, הבניה היה שייך לסבא שלי ולמשפחה הייתה קומה שלמה. לכל אחד
מהילדים היה חדר בדירה וכמובן לסבא וסבתא היה חדר משלהם. בבית גרה גם הסבתא רבא
שלי. המטבח היה גדול ומרווח שבמרכזו היה שולחן גדול, שסביבו בני הבית ישבו לאכול,
לעשות שעורים, לשחק משחקים ולשוחח אחד עם השני. במטבח היה תנור בישול ואפיה גדול
שאותו הסיקו בבולי עץ ששמרנו במרתף הבית. הייתה שם מקלחת מודרנית לאותם ימים.
זכור
לי שסבתא שלי-אמדה הייתה ממלא את
האמבטיה, נותנת לי לשחק בתוכה ואחר כך רוחצת אותי ואומרת לי לשרוק לאמא שלי-פרנקה
שתבוא עם המגבת לקחת אותי מהאמבטיה. מחדר השינה של ההורים ושלי הייתה יציאה למרפסת
המשקיפה לרחוב הראשי, אני מאד אהבתי לצאת למרפסת לצאת למרפסת הזאת משתי סיבות:
ניתן היה לראות את כל העיר משם וגם משום שסבתי שמרה במרפסת את כל הריבות שהיא
הכינה בקיץ לכל השנה עד לקיץ הבא, וכמובן שאני ניצלתי את ההזדמנות לזלול קצת
מהריבות.
השפות שדיברנו בהן היו
בולגרית ולדינו. אמי הייתה ילידת טורקיה ולא דיברה טוב בולגרית. לכן השפה השנייה
שכולם דברו בה הייתה הלדינו-שפה שיהדות ספרד הביאה אתה לאחר גרוש היהודים מספרד
בשנת 1492, לכל פזורות אירופה שלשם הם הגיעו.
בבולגריה ואח"כ
גם בארץ חגגנו כל המשפחה את החגים יחד. בראש השנה, ערב החג, הייתה מתאספת כל
המשפחה לארוחת ערב חגיגית. במוצאי יום כיפור, כשחזרנו מתפילת נעילה היינו אוכלים
ארוחה לסיום הצום. את חג החנוכה חגגנו בהדלקת נרות חנוכה, לסבא שלי הייתה חנוכייה
עתיקה, סבתי הייתה מכינה חלבה מיוחדת ולביבות לחג. בט"ו בשבט קבלנו פירות
יבשים שהזכירו את פירות הארץ בתוך שקיות שסבתא חילקה לכל הנכדים. בפורים הילדים
היו באים לבית סבא וסבתא מחופשים, לקבל דמי פורים ולאכול אוזני המן. בפסח סבא היה
עורך את ליל הסדר וקורא בהגדה בניב ספרדי מיוחד, כפי ששמע בבית אביו. הילדים היו
מתחרים מי ימצא את האפיקומן, והמנצח קבל פרס אך סבתא הכינה לכל הילדים פרסים כדי
שלא יהיו מקופחים. גם כשהגענו ארצה המשכנו לחגוג כך, אך כאן נספה המשפחה של אמי כי
גם הם הגיעו ארצה מטורקיה.
העלייה לארץ
בשנת 1948 עוד בטרם
נגמרה מלחמת העצמאות בארץ יהודי בולגריה התחילו לקבל אשרות עליה לארץ והצעירים
שבהם התגייסו לצה"ל מיד עם הגעתם ארצה. בשנת 1949 בחודש
פברואר גם אנחנו קבלנו אשרת עליה ועלינו כל המשפחה ארצה. כל אחד מאתנו היה רשאי
לקחת אתו רק מזוודה אחת. מסופיה נסענו לנמל ושם עלינו על אנייה בשם 'בולגריה'
שהביאה אותנו, לאחר שבעה ימים בים, לנמל חיפה.
האנייה שהפלגנו בה הייתה אניית משא
שהפכו אותה לאניית נוסעים על ידי כך ששמו דרגשים שעליהם בילינו שבעה ימים עד
שהגענו ארצה. לעלות לסיפון לא ניתן היה, כי היה חורף קשה מאד רוחות נשבו וירד כל
הזמן גשם.
כשהגענו לנמל חיפה ירדנו מהאנייה והעמיסו אותנו על טיוליות (מין משאיות
עם ספסלים) ולקחו אותנו לבית העולים בפרדס
חנה. כשירדנו מהמשאיות ירד גשם שוטף וכולם
רצו לאוהלים שהכינו עבורנו. כל כמה משפחות שוכנו באוהל אחד. הגשם חדר דרך האוהלים
ולמרות הקור כולם היו מרוצים, כי הגענו לארץ ישראל. למחרת בבוקר הגיע הדוד שלי
שהיה כבר כמה שבועות בבית העולים ולקח אותנו למבנה אבן בבית העולים, למקום שבו היו
העולים הוותיקים שטרם עזבו את בית העולים, שם היה חם יותר ולא חדר גשם.
כמה שעות
לאחר מכן הגיע סבי יוסף שעלה ארצה כחודש לפנינו לבקר אותנו והביא לנו מצרכי מזון
ובעקר ממתקים שלא היו בבולגריה. זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי תפוזים. לקראת ערב
ערב נסעתי עם סבי לת"א ובזה תמה שהותי בבית העולים בפרדס חנה. סבי התגורר
בשכונת חסן בק (בשכונה זו כיום שוכן בית הטקסטיל ובית התעשיינים). זו הייתה שכונה
שהערבים התגוררו בה ועם פרוץ מלחמת העצמאות הם ברחו והעולים החדשים שהגיעו ארצה
פלשו אליה. באותם ימים לא היה חשמל בבתים. חיממו ובישלו עם נפט והאירו את הבית עם
פתיליות. מכוון שאמא שלי נולדה
בטורקיה והמשפחה שלה עלתה לארץ משם הם לא דיברו בולגרית והשפה שדברנו בה שתי
המשפחות הייתה לדינו.
לימודים ועבודה בארץ
כאמור גרנו בשכונת
חסן בק הצמודה לשכונת נווה צדק העברית. בית הספר שלי היה בית ספר 'נווה צדק' זה
היה בית ספר מעורב לבנות ובנים ולכן קראו לו גם בית הספר המעורב. כאשר רשמו אותי
לבית הספר מנהל בית הספר הציע להכניס אותי לכיתה ג' ואילו אמי רצתה להכניס אותי
לכיתה א' כדי שאלמד הכל מהתחלה. בסוף סוכם שאני אכנס לכיתה ב', זו גם הסיבה שעד
היום אני כותב את האותיות בצורה הפוכה כפי שצילמתי אותן כי אף אחד לא לימד אותי
לכתוב.
בבית הספר הייתה
מסורת לערוך כל בוקר מסדר בוקר ובחגים עשו טקסים מיוחדים וקבועים כל שנה. אני
רציתי כבר להגיע לכיתות הגבוהות כדי לקחת חלק באותם טקסים. בשנת 1956 סיימתי את
בית הספר היסודי והייתי צריך להירשם לבית ספר תיכון באותם ימים לימודים בבית ספר
תיכון עלה כסף ולהורי לא הייתה אפשרות לשלם את שכר הלימוד לכן יצאתי לעבודה ביום ונרשמתי
ללימודי ערב בבית ספר תיכון א' בת"א. כל יום אחרי העבודה הייתי הולך לבית
הספר. נוסף לעבודה היומיומית לימדתי שיעורים פרטיים באנגלית ובמתמטיקה להשלמת
הכנסה.
את כל הכסף שהרווחתי נתתי להוריי לטובת כלכלת הבית. לא השלמתי את לימודיי
והחלטתי להתגייס לצה"ל ולהשלים את בחינות הבגרות בצורה אקסטרנית. ביום 15
לפברואר 1959 התגייסתי לצה"ל לחייל הנדסה קרבית. במהלך שרותי הצבאי
השלמתי את כל בחינות הבגרות בצורה אקסטרנית. את הלימודים עשיתי בערבים בבית הספר
להשכלה תיכונית של צה"ל. בשנת 1964 השתחררתי
מהצבא אחרי שלש שנות שרות בקבע ויצאתי לחיים האזרחיים. לאחר כמה ראיונות עם מספר
מקומות עבודה החלטתי לעבוד במשרד הביטחון ובמשרד זה עבדתי עד ינואר 1999.
השליחות לפריז וחזרה
ארצה
בתחילת שנת 1991 פנו
אלי הממונים ובקשו ממני לצאת לשליחות לפריז. לשליחות זאת הייתי צריך לקחת את כל
המשפחה אתי. כמובן שהייתי חייב להתייעץ עם כל בני המשפחה. אספנו את כולם, אני
בשרתי להם שאנחנו מיועדים לצאת לשליחות וכולנו נצטרך לעזוב את הארץ ל-4 עד 5
שנים. הדעות היו חלוקות הילדים היו בעד
הנסיעה ואילו בתיה אשתי הייתה נגד. אך בסוף הייתה הסכמה על הנסיעה. אירית שלנו
הייתה כבר נשואה והיא ויאיר בעלה לא יכלו להצטרף אלינו. מיכל הייתה בצבא וגם היא
לא יכלה להצטרף אלינו בתיה אני וקובי הבן הקטן שלנו יצאנו בסוף יוני 1991 לפריז.
הקליטה של קובי הייתה הכי קלה הוא למד בבית הספר הישראלי בפריז, רכש מיד חברים
וכרגיל הצטיין בלימודים. מיכל הצטרפה אלינו עם שחרורה מהצבא והתחילה ללמוד עיצוב
באקדמיה בפריז. בתיה עבדה בשגרירות ואני הייתי עסוק בעבודה ונסעתי בכל אירופה
לצורכי עבודה. כמובן שבסופי שבוע ובחגים ובחופשות נסענו כל המשפחה לטיולים בכל
אירופה. התקופה שלנו בפריז
הייתה כיהלום בכתר לכל המשפחה ספגנו תרבות חדשה, ביקרנו במוזאונים ופגשנו אנשים
חדשים וחברים חדשים, הרגשנו בבית כמו שאומרים.
באותה תקופה לא היו
אמצעים אלקטרונים כמו היום והתקשורת עם הארץ הייתה במכתבים או בטלפון. לא היה אינטרנט
'סקייפ' או 'וואטסאפ'. חיכינו בקוצר רוח לקבל מכתבים והארץ או תמונות של הנכדה
החדשה אור. בתחילת שנת 1996 התחלנו
להתארגן לחזרה לארץ. היינו צריכים לקנות את כל תכולת הבית וזה העסיק את בתיה
בקניות כל הזמן. בחודש אוגוסט 1996
חזרנו ארצה באנייה כי רצינו להביא אתנו את הרכב שהיה לנו בפריז. נסענו לאיטליה עם
הרכב, באותה הזדמנות טילנו באיטליה כל המשפחה. מונציה לקחנו אנייה ליוון ומשם
לחיפה.
כשהגענו ארצה עברנו
לגור ברעות שהייתה בתחילת דרכה. אני חזרתי לעבודתי
במשרד הביטחון. קובי התגייס לצה"ל, מיכל למדה במכללת 'ויצ"ו' עיצוב גרפי,
אירית ויאיר סיימו את לימודיהם באוניברסיטה. אירית התחילה ללמד לשון בבית ספר
תיכון בבת ים. באותה שנה נולד לנו
נכד נוסף בשם עומר ואחריו נולדה לנו נכדה נוספת בשם נועה. מיכל התחתנה עם עודד
והביאו לנו עוד נכדה בשם עמית ושני נכדים בשם עידו ותומר. קובי סיים את לימודי
המשפטים בהצטיינות באוניברסיטת ת"א והחליט לנסוע לבוסטון ללמוד לתואר שני.
לפני הנסיעה הוא התחתן עם יערה ונסעו יחד. שם הם כבר 8 שנים כי קובי עושה את
הדוקטורט שלו במשפטים. לקובי ויערה יש שני ילדים יותם ומאיה. בתיה יצאה לגמלאות
ואנחנו עסוקים עתה בטיפול בנכדים והשתתפות בהרצאות ובחוגים שונים.
תשע"ה
מילון
הסיקוהדליקו אש
ציטוטים
”למדתי מסבא שגם אם קשה אז מתגברים...“