השכונה שלי
ילדותי ושכונתי
השכונה
שלי
נולדתי בשנת 1945 בתל- אביב הקטנה, עוד לפני שהייתה לנו מדינה. את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שמעתי בעודי
ישובה בעגלת תינוקות נהוגה בידי אימי
במרכז שדרות רוטשילד.
את חיי עם הורי התחלתי בביתם של סבי וסבתי האהובים בדרום
תל- אביב (שהיום היא שכונת נווה צדק) שהספיקו
לעלות ארצה מיוון עם עליית הנאצים. באותו בית גר גם דודי אח אימי . לא הרביתי לראותו מאחר והיה פעיל בהגנה. אני זוכרת אותו במדי חקי יוצא ונכנס לבית ואת סבתי עומדת על המרפסת ומצפה לבואו. הייתי בתם הבכורה והמפונקת של הורי אסתר ואברהם. אבי שכונה בשמו המחתרתי, מיקי, היה פעיל באצ"ל.
גם אותו לא הרביתי לראות. תמיד היה בפעילות כלשהי.
אימי הינה בוגרת הגימנסיה
הרצליה המיתולוגית. נולדתי כנכדה בכורה, מאד מפונקת לסבתא רבקה וסבא יעקב היקרים, שלא החסירו ממני דבר והעניקו
לי רוב אהבה והמון תשומת לב .אהבתי אותם אהבת נפש והייתי מאד קשורה אליהם.
החיים בבית סבי וסבתי היו מאושרים. זוכרת את השלג של שנת 1950 בתל- אביב
ואת יום השבתון שחל באותו יום וכול המשפחה ישובה וצופה בפלא מהמרפסת הקטנה של
הדירה. באותה מרפסת הרבינו לשבת בעיקר בערבי הקיץ החמים ל"קבל קצת אויר"
.
אני זוכרת את העגלה עם הסוס והעגלון שעבר ברחוב ומכר קרח בגוש מלבני גדול שאותו
היו שומרים באמבטיה ואת העגלון המקיש בפעמון גדול ומודיע על מכירת נפט. סבתי הייתה יורדת עם
מיכל ריק ועולה, מאד מרוצה ,עם מיכל נפט מלא וכבד לקומה השנייה. הנפט שימש לחימום
המים לרחצה, לבישול על הפתילייה וכחומר בעירה לתנורים לחימום הדירה בחורף. החלב
היה מגיע ע"י החלבן בכד גדול. ליד
הדלת היו משאירים כלי מיוחד בגודל הרצוי לכל משפחה, ולתוכו נמזג החלב, שאותו היו
צריכים כמובן להרתיח. לחם לבן או שחור היו
קונים במכולת השכונתית הקטנה ועפ"י הצורך המשפחתי – שלם או לעיתים אף חצי לחם.
מעבר דירה
בהיותי כבת שלש עברו הורי לדירה משלהם בצפון תל- אביב. בה נולדו אחי
ואחותי. אני עוד זוכרת את עצמי צופה מן המרפסת יחד עם אחי הקטן במונית שהביאה את אמי
מבית החולים ,לבושה שמלה צהובה עם נקודות לבנות ובידיה תינוקת חדשה שהצטרפה למשפחה,
אחותי הקטנה. מה רבה הייתה ההתרגשות והשמחה.הדירה הייתה ממוקמת בבית בן שלוש קומות . ברחוב לא היה כביש סלול ולא מדרכות. היה שביל חול ובחורף שלוליות ובוץ.
וזו הייתה השכונה שלי.
הרחוב החולי הקטן והמדהים רק עם כמה בתים בו היווה
את מגרש המשחקים שלנו. תנועת מכוניות הייתה דלילה וכל ילדי השכונה נהגו לשחק בחוץ
רוב שעות אחר הצהרים ובחופשות. היינו
חבורה מלוכדת של בנים ובנות. העברנו שעות רבות במשחקי תופסת מחבואים, הטלת סכין
בחול, וגולות .קלאס וחבל היינו משחקים בקצה הרחוב היכן שהייתה מדרכה. בשעות הערב
ניתן היה לשמוע מהמרפסות את קריאותיהן של
האימהות לילדיהן -לעלות הביתה.
דרי הרחוב היו אנשים מכל התפוצות. וניתן היה לשמוע בליל של שפות. אנשים טובים שכולם הכירו את כולם. תמיד ברכו
אחד את השני לשלום. בבניין שלנו הייתה
שכנות טובה שכללה רכילות ברוח טובה השאלת חצי כוס סוכר או כוס חלב , שירותי בייבי
סיטר בשעת הצורך ודלתות פתוחות בין הדירות
וילדים נכנסים פנימה והחוצה כבתוך דירתם. ממש גן עדן.
במקביל לרחוב שלנו היה פרדס
ומגרש גדול וריק. היום ממוקמת בו עיריית תל – אביב. במגרש זה התמקם מידי פעם קרקס "מדרנו."
ההתרגשות בשכונה הייתה רבה. נהגנו לבוא לשם ולהציץ בקרונות הקרקס ובאקרובטים
המתאמנים לפני המופע. לא אשכח את הפעם הזו שבביקורו של הקרקס במגרש מלכי ישראל,
ברח קוף. נתבקשנו להישאר בבתים. כולם היו בפחד. לבסוף מצאו אותו בדירת קרקע ברחוב
שלנו, מול ביתנו . הכול עבר בשלום.
בסמוך למגרש הריק הייתה בריכת "הדסה"
שבה רוב ילדי תל- אביב למדו שחייה. לא אפסח על גן החיות עם הריח המיוחד באוויר, שהיה
בסמוך מאד לשכונה שלנו ואת ביקורי השבת הקבועים המשעשעים והמהנים של כל המשפחה בו. אכן היו ימים.לבית הספר היסודי הכרמל היינו צועדים ברגל בחבורה.
בקיץ במכנסים
קצרים ובחורף במעילי גשם כחולים שעטפו את הגוף כולו כולל את הילקוט שעל הגב ונעולים
במגפי גומי שחורים לרגלינו. נהנים מכל שלולית בדרך. ההורים לא הסיעו ולא החזירו.
הצעידה ברגל עם החבורה והעצירה בקיוסק השכונתי לקניית וופלה, גזוז, או ארטיק וניל
מצופה שוקולד בצורת מלבן קטן – הייתה
חוויה. ביום שסללו כביש ברחוב הייתה התרגשות. כולם היו על המרפסות צופים
בטרקטור המרעיש ,אך לי היו רגשות מעורבים. אכן רצינו כביש ,מדרכה ודרך מסודרת ,אך
השביל שלא היה סלול עם החול, האבנים והשלוליות
היו בשבילי הילדות המאושרת . עם הזמן נוספו עוד בתים ,ברחוב
נסלל כביש, נבנו מדרכות, תנועת המכוניות גברה והשכונה בה גדלתי השתנתה. מידי פעם אני נוסעת לרחוב ילדותי, רואה את השינויים שחלו בו עם השנים
ונזכרת בגעגועים בתקופה היפה והמאושרת שחלפה עלי, בשכונה שלי.
כיום נשארתי תל אביבית. נישאתי בתל- אביב גידלתי שלשה ילדים לתפארת, ששניים מהם גרים בערים שכנות והצעיר מביניהם בתל-
אביב. כיום, אני פנסיונרית וסבתא גאה ל 14
נכדים.
משוב של סבתא עליזה:
כתבתי סיפור זה עבור נכדתי היקרה מאיה הלומדת בכתה ו בבית הספר הנדיב בהרצליה. היא ואני משתתפות בתכנית משותפת ונפלאה "הקשר הרב דורי", שבית
הספר הנדיב ועיריית הרצליה שותפים לו.
מאיה מסבירה לי מנפלאות המחשב ואני מספרת לה סיפורים מן העבר תוך כך שהיא מביעה
תמיהה על דברים שונים שלא היו לנו אז כמו
למשל: "מה,לא היה לכם אייפון "?
הזמן עובר ביעף תוך כך ששתינו
נהנות ומפיקות תועלת זו מזו.
תודות: בהזדמנות זו מבקשת להביע תודתי להנהלת בית הספר הנדיב ולמורה
גילה בפרט על ההזמנה לפרויקט מעניין זה
ועל האירוח החם והנעים ותמיד במלוא תשומת הלב והסבלנות שנתקלתי בהם מצידה, בכל
מפגש ומפגש שהשתתפתי. תודה רבה למורה
איריס מורתה של נכדתי מאיה, שהסכימה לשחררה לצורך פרויקט זה. תודה מיוחדת למאיה המקסימה
שחשבה עלי והזמינה אותי להיות לצידה ועל כל מה שלמדתי ממנה על רזי המחשב שלא היו ידועים לי. יישר כוח לכל העוסקים במלאכה חשובה זו !!!
רשמה: עליזה רוזנטל סבתא של מאיה
בובליל כתה ו3 בית הספר הנדיב הרצליה. נוב. 2014
מילון
נוסטלגיהגעגועים לעבר
ציטוטים
”בעזרת מסירות ואהבה שומרים על אחדות המשפחה“