מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה. אבא שלי, חיים, שירת ב"בריגדה היהודית". כשהשתחרר זכה לקבל דירה ברמת גן. למקום קראו "מפדה אזרחי" והמקום היה בשולי העיר, מרוחק מכל ישוב. מאוחר יותר ניתן לשכונה השם: שכונת "נווה יהושע".

לדירה הזו הביא את אמא שלי, חנה, ישר כשהעלה אותה מסלובקיה בשנת 1947. בדירה היו שני חדרים. בכל חדר גר זוג אחר. המטבח, המקלחת והשירותים היו משותפים. בדירה זו עברו את מלחמת השחרור, שאחריה אני נולדתי ( 1949).

בזמן מלחמת השחרור היו יריות לעבר השכונה, מהישובים הערביים בסביבה, כמו סלמה וחיריה וכדור אחד אפילו חדר לביתנו. הגברים שלא היו מגויסים עסקו בשמירה ובהגנה, ואמא שלי עבדה במפעל ליצור נשק ,שהוסתר בפרדסים.

במשך הזמן נבנו עוד בתים וקבלנו את החדר השני לרשותנו. לבית היתה חצר גדולה שנועדה לגידול עצים, ירקות ובעלי חיים לצורכי המשפחה וקראו לזה "משק עזר". במשק העזר גידלנו ארנבות, תרנגולות, גינת ירקות והמון עצי פרי כמו אפרסק, לימון, אבוקדו, פקאן, אגס, רימון, ועוד…

בקצה הגינה עמד ליפט (מחסן) ירוק עשוי עץ, שהגיע באוניה עם תכולה שהורי מילאו בסלובקיה, בתקווה למכור פה ולהתפרנס. אני זוכרת, לדוגמה, שהיו שם זוגות אופנים שהיו בעלי ערך רב בארץ.

הליפט שימש כמחסן ובתקופה מסוימת הורי עברו לגור שם ונתנו את ביתם לדודה שלי, מרים, שהייתה בהריון. בבית הקטן היה חדר אחד שביום שימש סלון ובלילה הורי פתחו את הספה והחדר  הפך לחדר שינה שלהם. החדר השני היה שלי ושל אחותי והיה גם מטבח קטן עם שולחן אוכל, מקלחת ושירותים.

בשכונה זו התיישבו משפחות שונות: משפחה ממצרים, ניצולי שואה מפולין והונגריה, זוג שאיבד שני בנים במלחמת השחרור, אלמנת מלחמה עם 4 ילדים, משוחרר מהבריגדה שהתחתן באיטליה עם איטלקייה שגידלה עשרות חתולים, צברית שנישאה לצייר, בתחילת דרכו ופתחה גן ילדים, בו גדלנו כולנו.

אחד פתח מוסך, אחת פתחה קיוסק, אבא שלי פתח נגריה, שכן פתח מכולת בה קנינו בהקפה, ולשכן אחר הייתה משאית אתה נסענו בשבתות לים.  בגלל אופי האוכלוסייה ובגלל שההורים ברובם לא ידעו עברית, דיברו בשכונה שפות רבות: יידיש, הונגרית, פולנית, גרמנית, עיראקית, מרוקאית ועוד…

בשנות ה-50 עם העלייה הגדולה מצפון אפריקה, בגלל המחסור בדיור, הקימו לידנו שתי מעברות גדולות מאוהלים וצריפים. במרכז השכונה נבנה בי"ס יסודי עד (כיתות א' עד ח'), ובו למדנו בכיתות של 40 תלמידים. בעוד שלנו היו ילקוטי עור חומים, ילדי המעברות באו עם תיקי בד, שתפרו להם.

בימי החורף הקשים נשטפו האוהלים במים ואני זוכרת שאירחנו בביתנו ילדים מהמעברה, כשכל הבגדים והספרים שלהם שהיו ספוגים במים. בגלל מחסור בכיתות, נאלצנו ללמוד במשמרות, כלומר – חלק מהכיתות למד מ- 8:00 עד 12:00 ושאר הכיתות מ-12:00 עד 16:00 וזה היה קשה.

מדי יום היתה עוברת עגלת קרח עם פעמון והיינו יוצאים להביא בלוק קרח לארון המקרר. גם עגלת סוס עם הנפט היה עוברת בשכונה והיינו קונים ממנה נפט לפתיליות לבישול ולחימום. מדי פעם עבר אוטו שהכריז "אלטע זאכן" והוא היה קונה ומוכר חפצים מיד שניה, בזול. באחד הבתים הקימו סניף של ויצ"ו, בו נאספו בגדים שהגיעו מיהודים ברחבי העולם, בעיקר מארה"ב , למתיישבים החדשים בארץ. הבגדים היו חדשים ונמכרו מאד מאד בזול.

שנים עברו והשכונה עברה שינוי ללא הכר. הבתים הקטנים עם הגגות השטוחים, מוקפי החצר עם עצי פרי-נהרסו. במקומם נבנו רבי קומות עם מאות משפחות חדשות.

המתיישבים הראשונים כבר אינם בין החיים ואנחנו בני הדור הראשון למדינה, התפזרנו לכל רחבי הארץ ואנחנו כבר סבים וסבתות.

הזוית האישית

סבתא יונה: עבורי התכנית מרגשת מאוד. מעבר לעבודה המשותפת עם עמית וחיבור לכיתה שלה ולבית ספרה, זו הייתה הזדמנות לחזור לחוויות הילדות ולשכונה בה גדלתי ולגלות עד כמה היא משמעותית לחיי.

עמית: המפגש היה מאוד כיפי. למדתי על הילדות של סבתא שלי ומאוד נהניתי. עניין אותי מאוד ללמוד על המעברות והליפט. היה לי נחמד שסבתא הגיעה לבית הספר.