השכונה שלי
מעונות עובדים מעו"ז (מעונות עובדים ז')
נורית היא סבתא שלי מצד אבא, היא בת 80. היא נולדה במאה הקודמת, בשנת 1935, לפני קום המדינה. היא נולדה בעיר תל-אביב. סבתא נורית התגוררה בשדרות קק"ל (היום שדרות בן גוריון). השדרות לא היו סלולות, וכשהיא הלכה לים היא הלכה יחפה על החולות. רק רחוב דיזינגוף ורחוב בן יהודה היו סלולים, ואותם היא עברה בריצה, כי שרף לה בכפות הרגליים. הבית של סבתא נורית לא היה רחוק גם מגן החיות של תל אביב. תמיד נשמעו שאגות של אריות וקולות של קופים, וריח מיוחד של חיות עמד באוויר. משפחות של ערבים היו מגיעות בכרכרות מיפו לבקר בגן החיות. הכרכרות חנו מתחת לבית שלה, ומשם הלכו המבקרים ברגל לגן החיות. אבל מעבר לשגרת החיים היומיומית שסבתא נורית כל כך אהבה, היא סיפרה לי על שני אירועים מיוחדים שהיא זוכרת כילדה.
בתקופה בה גדלה סבתא נורית, שלטו בארץ הבריטים, המדינה הייתה פלסטינה, עדיין לא
ישראל, וסבתא שלי נחשבה פלסטינאית. הבריטים לא נתנו ליהודים מאירופה לעלות לפלסטינה,
כי הם חששו שכוחם של היהודים יגדל. למרות הכל, היהודים היו חייבים לברוח מאירופה,
כי הייתה שם שואה, ולא הייתה להם כתובת אחרת לברוח אליה, רק פלסטינה. צעירים
מישראל רכשו אוניות וניסו להבריח את היהודים מאירופה לישראל דרך הים. חלק מהאוניות
הצליחו לחמוק מהבריטים ולהגיע לחופי ישראל. סבתא שלי גרה אז איפה שאני גרה היום, בשדרות
בן-גוריון, שאז נקראו שדרות קרן קיימת לישראל ( קק"ל ), וזה ממש ממש קרוב לים. זהו מתחם שנקרא "מעונות
עובדים", אשר מתגוררות בו 75 משפחות, בכמה בניינים שבתוכם יש חצר פנימית וכל
הגגות שלהם מחוברים. החיים במתחם "מעונות עובדים" היו כמו חיים בקיבוץ
בתוך העיר, ובין הבניינים והגגות היו מעברים שכל הדיירים הכירו היטב, אבל הבריטים
לא הכירו בכלל…
כאשר
הגיעה אוניה, העבירו ידיעה בין כל דיירי המתחם, על מנת שיתכוננו לארח מעפיל. העולים
הלא חוקיים (מעפילים) היו לבושים בבגדים בלויים וחורפיים, ונראו שונים מאוד
מהישראלים. היה צורך למצוא להם בגדים שיסוו אותם. אח של סבתא שלי והחברים שלו דאגו
לבגדים מכנסיים קצרים, כובעי טמבל וסנדלים תנכ"יים, כדי שאם ילכו המעפילים ברחוב,
לא יזהו אותם הבריטים. המטרה הייתה להסתיר אותם מהר ככל האפשר מעיני הבריטים, לתת
להם אוכל ומחסה למשך הלילה, ואז להעביר אותם לאזורים אחרים בארץ. סבתא שלי הייתה
צריכה לפנות את החדר שלה למעפילים ובלילות בהם הבריחו אותם היא הייתה צריכה לישון
בחדר אחר. סבתא שלי מעולם לא ראתה את האורח או האורחת בבוקר, כשהתעוררה, הם כבר
לא היו שם.
בבניין
שבו התגוררה סבתא נורית היה אולם עם סטודיו לבלט, שם למדה סבתא שלי אצל החלוצה
מאיה ארבטובה-גולנד. יום אחד נסגר האולם, שיעורי הבלט התבטלו, והסיבה לא הייתה
גלויה. הרבה צעירים הסתובבו במתחם המגורים והסתודדו ביניהם. התברר שבאותו אולם בלט
חפרו בור גדול מאוד למחבוא נשק שהבחורים אספו כדי להילחם בבריטים. לבור הזה קראו
'סליק', וזה היה סודי ביותר. כמו שסיפרנו, כל הבניינים במתחם היו מחוברים ביניהם,
עובדה שהבריטים לא ידעו – אפשר היה להיכנס למקלט מרחוב שפינוזה בצד אחד, ולצאת משדרות
קרן קיימת בצד שני, ממש ליד אולם הבלט,
וככה היה מאוד קשה לגלות את הבחורים בשעה שהם מילאו את הסליק בנשק. לאחר שהם סיימו,
האולם חזר לתפקידו הקודם וסבתא שלי הלכה לשיעור בלט עם כל החברות שלה.
התלמידה, נעמי כהן-עד מספרת את סיפורה של סבתא נורית כהן
בית הספר לטבע, סביבה וחברה, תל-אביב
תשע"ה
מילון
כובע טמבלכובע בד, ללא מצחייה וללא שוליים. כובע שהוא סימן היכר לצברים.
מחתרת
תנועה בלתי חוקית הפועל נגד שלטון קיים.
מאיה ארבטובה
רקדנית ומורה לבלט, חלוצה בהוראת הבלט בישראל.
סנדלים תנכ"יים
סנדלים בעלי מבנה פשוט סוליה ושתי רצועות עור מחוברות אליה משני הצדדים. הסנדלים נקראים סנדלים תנכ"יים, כי הם נותנים לצבר מראה של מישהו מתקופת התנ"ך.
סליק
כינוי מחתרתי למחבוא לנשק ולמסמכים סודיים. המילה נכנסה לשימוש בתקופת טרום (לפני ) המדינה, כשהבריטים שלטו בארץ וחברי מחתרת ההגנה בנו סליקים כדי להחביא נשק מפני הבריטים.
ציטוטים
”אין סיבה ללכת עקום, אם אפשר ללכת ישר“