מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי עמנואלה ועד אשר התחתנתי שם משפחתי היה דניאלי. אמי בחרה את שמי על שם שחקנית קולנוע דאז שהעריצה. נולדתי בבית החולים הקריה בתל אביב, וגדלתי בשכונת שיי' מוניס, כיום כל מתחם האוניברסיטה ושכונת רמת אביב. זו הייתה שכונה נהדרת שכיף היה לגדול בה, הרגשנו כמו משפחה אחת גדולה. התגוררו בשכונה עולים מכל מדינה ועדה, וניהלנו חיים יחד למרות קשיי השפה. לאור ריבוי השפות בבית ובשכונה אמי, חנה ז"ל, דיברה והבינה הרבה מאד שפות. חיינו ממש בקיבוץ גלויות אחד גדול. המפגשים בשכונה התקיימו במקומות שונים: בתי כנסת, בתי קפה והיינו הולכים אחד לשני ממש כמו משפחה אחת. היו מכולות, היו ירקנים – הכל היה: חנויות סנדלרים, שענים ועוד בעלי מקצוע. היה לכך את החן והיופי באותה תקופה. שכונת שייח' מוניס הייתה במקור שכונה של ערבים וגם איתם חיים בשכנות טובה, כבוד ושלום, אך אחרי המלחמה כל ערביי השכונה ברחו.

בביתנו היו ארבעה חדרים ענקיים! ("הבית הירוק", כיום מסעדה ומקום לאירועים). בישלנו במטבח, התקלחנו במקלחת, כיבסנו בחצר עם גיגית, שיחקנו בחצרות בשכונה. מי שלא מכיר, שייח' מוניס (רמת אביב) היא שכונה הגובלת בים, ולכן באופן טבעי בילינו הרבה בהליכה רגלית אל הים. בתי הכנסת בשכונה היו גם כן של כל העדות ובקרבת מקום, והיינו מגיעים אליהם בעיקר בחגים. לא היינו דתיים אך מאד מאמינים ושומרי מסורת. למדתי בבית ספר "הרואה", בית ספר ממלכתי-דתי והייתי חברה בתנועת הנוער "בני עקיבא".

שם הוריי: יצחק וחנה דניאלי ז"ל. להורי נולדו ארבעה ילדים: הבכור, יגאל, שנפטר בגיל 48 ממחלת לב בעקבות סכרת קשה, מרים, עמנואלה וסלמה, שגם היא נקראה על שם שחקנית קולנוע שסבי אהב. הוריי עסקו בעיקר בסחר בירקות ופירות, לאבי היה דוכן בשוק הכרמל (שוק מפורסם מאד בתל אביב עד היום) וסבתי עבדה אתו. בצעירותי הייתי היחידה מבין ילדי הבית שעזרה גם כן לסבי בעבודות. ההורים עבדו קשה אבל שמחו בחלקם והפגינו חיבה אחד לשני כל הזמן. אבא היה גבוה ואימא הייתה בגובה מינימלי, בעינינו הם היו הכי יפים בעולם. חיינו היו טובים ונוחים, הכל היה לנו בשפע ובשבת במיוחד היינו מתפנקים על מאכלים מיוחדים. אמי למדה לבשל מטעמים מכל העדות ובמיוחד למדה מסבי לבשל מאכלים טורקיים. כאן המקום לציין כי אבי עלה מטורקיה ושירת כקצין בצבא הבריטי (האקדח שלו עדיין שמור אצל אחד מבני המשפחה) ואמי עלתה מברה"מ לשעבר.

זיכרונות ילדות

שיחקנו במה שמכנים היום "משחקים של פעם"- ג'ולים (גולות), כדורגל, שבע אבנים, חמש אבנים, קפיצות על חבל, קלאס, מחבואים, שלושה מקלות, קפיצה בגוצי, תופסת ועוד. רוב שעות היום שהינו ונהנינו בחוץ, בחצרות, ובדיונות החול שאפיינו את תל אביב של ילדותי. אהבתי את הכל והייתי ילדה מאושרת, חוץ ממה שלא כל כך אהבתי שזה הלימודים בבית הספר. הייתי ילדה מוכשרת מאד, יצירתית, מציירת, מנגנת ולכן התחברתי ואהבתי מקצועות כמו: ספורט, חקלאות ומלאכה.

בשנות העשרים לחיי הייתי כבר נשואה וחובקת בת בכורה. התחתנתי בגיל ממש מוקדם: 19 וחצי, ובגיל 20  וחצי ילדתי את בתי הבכורה חני. לפני החתונה עבדתי וביליתי בעיקר במועדוני ריקודים, אהבתי מאד לשמוע מוזיקה ולרקוד.

אהבה ומשפחה

פעם הקשר בין גבר לאשה היה נרקם כשהגבר הזמין את האישה לרקוד בזמן הבילוי במועדונים. בענייני זוגיות, הוריי היו פתוחים ולכן יכולנו לשוחח איתם על הכל. כל היחסים שלנו עם ההורים היו פתוחים, טובים, מלאי חום, אהבה וכבוד להורים. את בן זוגי, בעלי ואבי ילדיי הכרתי במועדון בשם "שנו" הממוקם כמובן גם בתל אביב. הקמנו משפחה ברוכת ארבעה ילדים למופת: שלוש בנות ובן. משפחתנו הייתה ועד היום מתאפיינת בהרבה חום, אהבה ונתינה. כיום כולם נשואים, שלושה נשארו לגור בתל אביב ורק בתי השנייה, מיכל, עברה לגור במושב אליקים אשר בצפון.

הזוית האישית

הנכדה הילה: מאוד נהניתי לכתוב יחד עם סבתא את הסיפור שלה, ובכלל אני אוהבת לבלות עם סבתא.