מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

השכונה היפה ביותר שיש – נחלת הר חב"ד

הגב' שרה יעקובוב
שרה עם משפחתה
התאהבתי בשכונה בזכות השיעורים שיש פה! משהו חדש ומהנה שלא "טעמתי" בהרצליה.

שמי שרה יעקובוב נולדתי בסמרקנד בשנת 1961 להוריי ישועה וגבריאל סאידוב.

נולדתי ברוסיה הסובייטית – ברית המועצות, שהייתה תחת השלטון הקומוניסטי, שהתאפיין ברדיפת ודיכוי הדת היהודית. היה אז פחד גדול לקיים תורה ומצוות בגלוי. הכל נעשה בסודיות מוחלטת. משום כך, הוריי מיעטו לשוחח אתנו הילדים על עברם ומוצא משפחתם.

למרות, שסבי רפאל, אביו של אבי, היה בקי בכל מקצועות התורה וקיים מצוות בחשאי, הוא פחד ללמד את ילדיו תורה, והם גדלו ללא ידע מינימלי בנושאי יהדות.

כשאבי עמד להינשא הוא רצה להתחתן עם גויה אמא שלו (סבתי) באה ואמרה לו "אתה לא עושה את זה"! אבי לא הבין מדוע?  ואז היא הזכירה לו אירוע שקרה כאשר אבי היה בגיל 17. בלילה קר, חשוך וקפוא סבתי ביקשה מאבי שייקח גרזן אתו, וילווה אותה לנהר הקפוא. כשהגיעו לנהר היא ביקשה ממנו לבקוע את הנהר, כדי שתוכל לטבול שם. והיא סיפרה לו שזה בהוראת הרופא לטובת בריאותה, אבי התפלא מאוד ושאל אותה :"מי זה הרופא המטומטם שיעץ לך לטבול בנהר הקפוא? היא ענתה "עכשיו בלי שאלות תן לי לטבול ותשמור שאף אחד לא יתקרב" היא טבלה בנהר הקפוא וצרחה מרוב כאב ופחד. אבי היה בשוק מאימא שלו ומהרופא המוזר. הסיפור ה"מוזר" נשכח, עד ש…

אבי התחתן בגיל 28. אמו אמרה לו שהיא תחפש עבורו בחורה יהודייה, ואבי נתן את הסכמתו, אבל בתנאי שהיא תהיה בחורה משכילה. ואכן היא הביאה לו בחורה מלומדת ויפה, אבל גם דתייה. אבי לא יכול היה להאמין שיש מציאות כזאת ברוסיה הקומוניסטית. הוא מאוד העריך את אומץ ליבה ואז הוא הבטיח לה שגם הוא יהיה יהודי דתי. כשהם התחתנו והיא רצתה לטבול במקווה אז אימא שלו הביאה אותו שוב לנהר והזכירה לו את הלילה ההוא, כשביקשה ממנו לשבור עם את הקרח כדי לטבול. וביקשה ממנו שיכבד גם את אשתו. אמו הייתה צריכה להסביר לו את כל ההלכות. כי האבא והסבא הסתירו מהילדים כל ענייו שקשור ביהדות וקיום המצוות. אבל היום ברוך ה' כולם חזרו בתשובה בזכות השליחים שהרבי פיזר בעולם.

מצד אמי הם משפחה מאוד מפורסמת בחב"ד. סבי היה מאוד פעיל ברוסיה, הוא היה תמיד מספר לנו, איך הוא היה מתחמק מהמשטרה הרוסית כדי להציל יהודים ברוסיה. ואיך הציל יהודים בזמן השואה.

חוויות וזיכרונות ילדות

אני זוכרת, כשהייתי בכיתה ד' המורה לימדה על לנין. המורה הזאת הייתה מאוד אנטישמית, היא פנתה אלי ואמרה לי: "אני רוצה לדעת מה סבא שלך חושב על לנין? האם הוא היה אדם טוב או לא"?.

חזרתי הביתה והייתי נבוכה מאוד.. "מה היא רוצה ממני, אנחנו יודעים שאנחנו יהודים ואנחנו יודעים שאין דת אחרת.. אז איך סבא שלי יגיד עליו משהו טוב"?! ומה יהיה…

חששתי מאוד, באתי הביתה ואמרתי לסבא שלי: "המורה שאלה מה אתה חושב על לנין? הוא היה בן אדם טוב???"

וסבי ענה לי: "לנין אמר דבר מאוד חשוב: ללמוד, ללמוד וללמוד".

כשהגעתי לכיתה והמורה שאלה אותי מה סבי אמר? עניתי לה: "הוא אמר ללמוד, ללמוד וללמוד"… הרגשתי סוג של ניצחון קטן!

שנות לימודיי

ברוסיה למדתי בבית ספר של גויים. כיוון, שלא היה משהו אחר. בכיתתי היו 3 תלמידים יהודים בלבד. הרגשתי שאני חיה בזהות כפולה, במיוחד בחגים ובשבתות.. הייתי מגיעה לביה"ס ומשתדלת שלא לכתוב. המורים היו מטילי אימה ומפחידים מאוד.

היה זה סוג של אווירה שאני לא שייכת… היו לי חברות טובות, ולא יכולתי לספר להם שנולד לי אח ועשו לו ברית. או שבשבת עושים קידוש וסעודות שבת.. חינכו אותנו שמה שקורה בבית נשאר בתחומי הבית בלבד ומה שקורה בחוץ זה בחוץ.

העלייה לארץ

עלינו לארץ בשנת 1972 והתמקמנו בהרצליה. הילדים נשלחו ללמוד במוסדות חב"ד בארץ. אבל אני לא רציתי ללמוד בפנימייה, לא אהבתי שיגידו לי מתי לישון? ושיקבעו לי מה לעשות? אז למדתי בהרצליה בבית ספר ממלכתי דתי, בית הספר היה קטן, לעומת בית הספר ברוסיה, שבו למדתי, שהיה ענק, יפה ורחב בן ארבע קומות ושכול כיתה הייתה גדולה מאוד. אבל כאן הרגשתי שייכות קיבלו אותי הכי יפה שבעולם. הם שמחו לקבל ילדה חדשה ואני התלהבתי, החברות היו רבות ביניהם אצל מי אני יעשה שיעורי בית ועם מי אני ילמד למבחן. הם עשו הכול שארגיש חלק מהם.

המורים שלי היו אנשי חינוך אמתיים ומעניינים, דמויות לחיקוי והערצה. אהבתי את כל המורים. עד היום אני זוכרת אותם רק לטובה.  למדנו : תנ"ך משנה ודינים וגם מקצועות חול: אנגלית, צרפתית וערבית שפה לבחירה..

הקשר שלי עם הרבי

על הרבי שמעתי כבר בגיל צעיר. ומעשה שהיה כך היה:

דודי ודודתי היו נשואים 13 שנה ולא היו להם ילדים. לאחר שהמשפחה לחצה על דודי שיתגרש. הם החליטו לפרק את החבילה, למרות שהם אהבו זה את זה. אבל לסבא שלי זה כאב מאוד, והוא ביקש שקודם יכתבו  לרבי ויחכו למענה. סבי רצה לשלוח מכתב אבל בתקופה ההיא היה קשה מאוד לשלוח מכתבים לחוץ לארץ. לכן הם חיכו שיגיע מישהו שדרכו אפשר יהיה להעביר את המכתב לרבי. כעבור זמן, סבי שלח את המכתב לרבי דרך דיפלומט, ואז הגיעה תשובה "משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה" ובצד השני של המכתב כתב "שיוולד בן ושיקראו לו יוסף יצחק. ואכן דודתי נכנסה להריון למרות שכל הרופאים לא נתנו סיכויים. וב"ה נולד לי בן דוד חמוד ומתוק בזכות ברכת הרבי. מאז שמעתי על הרבי.

בעקבות תשובת הרבי לדודי, הבינה כל המשפחה המורחבת שהגיע הזמן לעלות לארץ. הגשנו בקשה לוויזה ואחרי 17 סירובים סוף סוף סבא שלי קיבל אשרת יציאה. כולנו קפצנו על הטרמפ, וב"ה גם קיבלנו אישור. לסבי נתנו אישור בתנאי שייצא מיד. ולכן הוא עזב הכול, בתים ורכוש רב. הוא קנה מיד כרטיסים ועזב. אנחנו הספקנו למכור את הבית אבל לא נתנו לנו להעביר כסף רק ציוד מינימלי. כשסבי הגיע לארץ בכל כלי התקשורת ובעיתונים כתבו שר׳ רפאל מגיע לארץ. מאות אנשים הגיעו לקבל את פניו בשדה התעופה. הם באו לפגוש את פני המלאך רפאל שהציל אותם ממוות.  חסידויות שונות בבני ברק ובירושלים ארגנו לו קבלת פנים וסעודות הודיה. אנשים שהגיעו לפניו לארץ ולארה"ב והתעשרו הציעו לו בתים וכסף. אבל סבא לא רצה לקחת דבר מאף אחד. הוא אמר שלא ימכור את המצוות שלו בכסף. גם בארץ המשיך לעזור לנזקקים

קריית מלאכי

בשנת 1981 הגעתי לשרת בשרות הלאומי בקריית מלאכי למשך שנה. עבדתי  כמתרגמת בסוכנות היהודית במחלקת הרווחה. ובאולפן לימדתי עברית את העולים החדשים ואת ילדיהם. לאחר השרות הייתי שנה אצל הרבי. וכשחזרתי לארץ, הייתי מגיעה לביקור  בחגים לסבא וסבתא שלי שבקריית מלאכי

אז הכרתי את בעלי והתחתנו, חברו של בעלי הכיר אותי והוא הציע לי 2 הצעות, הוא שאל אותי: "שרה מה את רוצה? משפחה טובה או משפחה פחות טובה?" כמובן, שרציתי ואמרתי: "משפחה טובה". ואז הציע לי את הבחור משה חיים. נמשכתי להצעה, כי גם לאחי קוראים משה חיים ותמיד אהבתי את אחי.. הוא היה נשמע בן אדם טוב, בחור רציני  שלמד במוסדות חב"ד ומשפחתי מאוד.

תמונה 1
שרה ובעלה משה חיים

הוא היה יתום מאב, ולמשפחתו לא היו די אמצעים כדי לערוך חתונה מפוארת. וכשהחלטנו להתחתן חתני רצה להיכנס לחובות ולארגן חתונה גדולה.. אבל אבי ניגש אלי ואמר לי: "שרה אין שם כסף, והמשפחה מציעה לתת משהו מאוד טוב". הגבתי לו ש"אין בעיה, זה עניין של שעתיים והעיקר זה החופה", ואמרתי לחתני ש"האחים שלך מבקשים לערוך חתונה פשוטה", אבל הוא הגיב: "מה פתאום זה פעם אחת בחיים"! אמרתי: "אוקיי, האם יש לך כסף? והוא ענה  "לא!" " אם כן, אמרתי: "לא נעשה מפואר, נסתפק במשהו פשוט"!

אבל לא ידעתי כמה פשוט!

האימא שלו בישלה את המנות העיקריות, ודודתו הכינה את הסלטים. הוא בעצמו סחב את הספסלים והפרחים. וכדי לחסוך עוד בהוצאות הוא שכנע את החבר שלו שיערוך את החתונה שלו ערב לפני החתונה שלנו, כדי שנוכל עבור תשלום סמלי להשתמש בפרחים ובאביזרים השונים. בעלי עיצב לבד את החתונה שלנו … החתונה הייתה מיוחדת והשמחה הרקיעה שחקים.

היום יש לנו בנות שהן מאוד מאוד יצירתיות ומעצבות אולמות. כנראה שזה עבר להן בתורשה מאביהן…!

לאחר החתונה בעלי למד ב"כולל", ולאחר זמן הוא עבד במכולת בבית חלקיה. לאחר שנתיים האחים שלו פתחו אולם שמחות "אולמי רמה" ושם הוא עבד 10 שנים. ומאוחר יותר הוא עבר לעבוד בבורסת היהלומים.

נחלת הר חב"ד

כשהגעתי  לשכונה היו משפחות מעטות, שהסתפקו במה שיש. הייתה רק מכולת אחת ועוד מספר חנויות בודדות, מול שורת החנויות היו מעט בניינים. היה גם תלמוד תורה קטן לבנים ובית ספר לבנות, ששכן במבנה קטן. בסמוך לו היה עוד מבנה קטן, המבנה של "חמה", ששנים הבנייה שם הייתה תקועה..

כדי להגיע לשכונה, הלכנו רגלית מקסטינה, כי לא הייתה תחבורה ציבורית פנימית. פעמים רבות היינו מזמינים את הגרוזינים שיסיעו אותנו לקסטינה וממנה.

כשהגעתי לשכונה נדהמתי ממגוון העדות .. רוצים מונית? – גרוזינים, רוצים את זה? – בוכרים.. כל דבר קטלגו לפי עדה מסוימת… משהו שלא נחשפתי אליו בהרצליה. התופעה הזאת הייתה מוזרה בעיניי, כשנכנסתי ללמד בכיתה, קבלת הפנים של התלמידים הייתה "המורה מאיזו עדה את"?

מאידך, נהניתי מאוד לגור בשכונה. בכל יום שני התקיים שעור בספר התניא בבית של השכנה שלי. את השיעור מסר הרב הרטמן היה מוסר. השיעור הזה היה משהו שחיכיתי לו כל השבוע. התאהבתי בשכונה בזכות השיעורים שיש פה! משהו חדש ומהנה שלא "טעמתי" בהרצליה.

קליטת העלייה מרוסיה

כשהגעתי לגור בשכונה הייתה עלייה גדולה מרוסיה. רבים מהעולים הגיעו מאזור בוכרה. כאן בארץ הם נתקלו בקשיים רבים. הם היו צריכים להתחיל את כל החיים מחדש. רק בגלל ששרתי במחלקת הרווחה, הבנתי מה הם עוברים.

לעומת זאת, אני מגיעה ב"ה ממשפחה מסודרת ולא היה חסר לי כלום. התחתנתי מאוד יפה, התחלנו טוב את החיים, אני עבדתי וגם בעלי התחיל לעבוד והתקדמנו יפה. לפתע נחשפתי לעולם שונה שאין כסף כדי לספק את הצרכים של הילדים. ויש להחליט מה סדר העדיפויות, האם להביא אוכל הביתה, או לדאוג לבגדים מתאימים? האנשים קנו דירות והסתפקו במועט. הם שבאו ממעמד מכובד, ופתאום אין להם כלום מסודר, שצריכים להתחיל הכול מאפס. בנוסף היה להם קשיי שפה, מה שגרם לאיבוד הסמכות ההורית ולחוסר שליטה על הילדים. הילדים למדו וידעו עברית יותר טוב מההורים והרגישו שהם יותר חכמים מהוריהם.

בעקבות קשיי הפרנסה והערך העצמי הירוד, הם היו זקוקים לעידוד ותמיכה. בלית ברירה, רבים מהעולים שלחו את ילדיהם הקטנים ללמוד בפנימיות, במסגרות דתיות שהוקמו במיוחד למטרה זו.

מצבם הרוחני של העולים

רובם של העולים היו חסרי ידע בסיסי ביהדות. עם הזמן ועם הרבה אהבה והמון שיעורים הם השלימו את ידיעותיהם. המשפחות החב"דיות ממש אימצו אותם: באירוח לסעודות שבת, בהקמת שעורי תורה ובלימוד ההלכות הנצרכות. ועם הזמן הם הלכו והתחזקו. היום כל אלו שהגיעו אז, הם אנשים דתיים ושומרי תורה ומצוות. וזאת בזכות הקבלה, ההכלה ואהבה  שבשכונה.

כמו כן, קמו ארגונים שונים לעזרה בקהילה, כמו "שפרה ופועה" עבור היולדות. ו"בגד חם" שם אפשר היה לקנות בגדים במחיר סמלי עבור כל בני הבית. היו  גם מקרים שאנשים טובים התארגנו לקנות רהיטים לאנשים החדשים שהגיעו לשכונה.

גם אני נעזרתי באופן אישי בארגון "שפרה ופועה". אחרי כל לידה הייתה מגיעה נערה לטפל בילדיי הגדולים יותר, והייתה יוצאת אתן לטייל. הרגשתי תחושה של משפחה, הם מלאו את מקום המשפחה שלי שמתגוררת רחוק ממני. בשכונה יש התוועדויות מעניינות, גמ"חים ודינרים. בעיניי זו השכונה היפה ביותר שיש!!

הקהילה שלי

האמת, שהתחלתי להשתייך לקהילה הבוכרית רק לאחר שחיתנתי את הילדים שלי. עד אז לא התעניינתי במנהגי העדה הבוכרית. מלבד המאכלים הבוכרים שאהבתי לבשל. רק לאחר נשואי הבנות שלי הבנתי איזה דברים יפים יש לעדה הזו. הבנתי שיש להם את המנהגים הכי טובים שבעולם. בתחילה לא הכרתי את המושג של מתנות אירוסין לכלה. הייתי בהלם ממה שהעניקו לבנות שלי. והתברר לי, שחמות שקונה לכלה מתנות, נקשרת ומתחברת יותר לכלתה. אלו דברים שמאוד אהבתי. מנהג נוסף שאהבתי, שבשמחת ה"שבע ברכות" של הזוג הצעיר עורכים סעודות והתוועדויות עם דברי תורה, בסעודות אלו משתתפים הגברים בלבד. ואילו לנשים יש את שעת הצהריים ב"שבת חתן", כל הנשים יושבות ומשוחחות, וכל אחת מברכת ונותנת טיפים לחיי נישואין מאושרים. אני אוהבת גם את המאכלים הטעימים ואת האולמות המפוארים שבהם עורכים את החתונות.

תמונה 2

הדמויות המרכזיות בקהילה הבוכרית

הדמות שהשפיעה עלי במיוחד, הוא סבי רפאל סאידוב שהיה בן אדם ענק! שעזר להרבה אנשים בארץ, הדמות הנוספת היא רפאל יעקובוב שדאג מאוד לקהילה, הכרתי אתו עוד כששרתי בשירות לאומי. הוא היה מגיע ועוזר לאנשים. התבוננתי וראיתי שהוא עוזר לכולם, כי הוא בן אדם עם לב זהב! הוא גם בנה מקווה ובית כנסת. אדם נוסף הוא לוי לבייב שהוא גם בן אדם ענק שבענקים, שעוזר לכל הקהילות היהודיות בעולם, ובמיוחד לעדה הבוכרית. הוא הקים את הקונגרס הבוכרי, שמטרתו לאחד ולעזור לכל הבוכרים בעולם. בקונגרס יש קבוצה גדולה של תורמים שתורמים באופן קבוע עבור חינוך: מלגות לסטודנטים, עזרה לתלמידים בישיבות ועזרה סוציאלית לקשישים ולכל מי שזקוק. הקונגרס מממן הרבה תכניות תרבות שאין לאף עדה אחרת.

הזוית האישית

שרה יעקובוב: יש להתמקד בחיובי, להסתכל על הטוב שיש בכל מקום. ולהיות בשמחה כל הזמן. חשוב לשמוח וליהנות במה וממה שיש לכם ויש המון! שנזכה להביא את המשיח בקרוב עם מעשים טובים!!

מילון

ברית המועצות
ברוסית סוֹיוּז סוֹבְיֶצְקִיך סוֹצְיָלִיסְטִיצֵ'סְקִיך רֶסְפּוּבְּלִיק; ידועה גם בראשי התיבות ס.ס.ס.ר[ בתרגום לעברית: ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות הייתה מעצמת על שהשתרעה על פני כ-15% מכלל היבשה בכדור הארץ, על פני מזרח אירופה, וצפון-מרכז אסיה. תחתיה חיו כמחצית מהיהודים בעולם. בברית המועצות שלטה המפלגה הקומוניסטית, ושלטונה התאפיין ברדיפת ודיכוי הדת היהודית. יהודים רבים מסרו את נפשם על קידוש ה' בימי ברית המועצות, במסגרת המאבק המתמיד מול השלטון על שמירת הזהות היהודית וקיום התורה והמצוות.

ארגון שפרה ופועה
הוא שם כללי לארגוני עזר ליולדת ומשפחתה - ארגונים מסוג זה קיימים בקהילות אנ"ש או מופעלים על ידי שלוחים ובתי חב"ד. ארגוני 'שפרה ופועה' הוקמו לאחר קריאתו הנמרצת של הרבי להרבות בילודה ולא להגבילה. נשים חב"דיות רבות, רואות בהתנדבות בארגון זה, סגולה לעקרות.

ציטוטים

”יש להתמקד בחיובי, להסתכל על הטוב שיש בכל מקום. ולהיות בשמחה כל הזמן.“

הקשר הרב דורי