מאגר סיפורי מורשת

מסלול הקבלה

כשסבא שלי סיים את בית הספר התיכון בשנת 1970, הוא קיבל כמו כל ישראלי צו גיוס. בצו היה כתוב שהוא צריך להגיע לבקו"ם בבסיס תל השומר כדי להפוך לחייל.

כשהוא הגיע לבקו"ם, הוא ראה אזרחים רבים מסתובבים ברחבה גדולה, שבה היו מוצבים דוכנים של יחידות ההתנדבות של צה"ל (צנחנים, חיל הים, סיירות ועוד יחידות). נציגים של היחידות ניסו לשכנע את המתגייסים החדשים לעבור את המבחנים ליחידות שלהם, ולהתנדב. הוא עבר בין הדוכנים ואז פנה אליו נציג של חיל הים ואמר לו שבחיל הים יש ארבע יחידות של התנדבות (קורס חובלים, שייטת 13, צוללות ויחידה 607). הוא המליץ לו לראות לאיזו יחידה הוא מתאים. נציג חיל הים סיפר לסבא שלי על התפקיד של כל אחת מהיחידות.

סבא שלי התרשם מאוד מהפעילות ומהתפקידים שממלאת יחידה 707 (צוללים הגנתיים) והחליט לנסות להתקבל אליה. בכל אחד מהימים הבאים התקיימו מבחנים שונים למועמדים ליחידה (מבחנים רפואיים, כושר, אישיות), ובכל יום הלך ופחת מספר המעומדים המתאימים. המועמדים שנבחרו, וסבא שלי ביניהם, הוסעו לנמל חיפה למבחנים במים ולמבחנים בתא לחץ. המבחן בתא לחץ הראה מי מפחד להיות במקומות צרים וחשוכים, ומי שפחד נפסל.

כשכל המבחנים האלה הסתיימו, וסבא הצליח בהם, הגיע מבחן גדול וקשה, שכלל מסע ברגל מראש הנקרה שבצפון ועד אשקלון, במשך 3 ימים רצופים. כל אחד מהמשתתפים קיבל ציוד כבד, אותו היה צריך לשאת עליו לאורך המסע. במהלך המסע עשו כל מיני מבחנים לבדוק את כוח הסבל ואת ההתמדה של המועמדים לגיוס. לכל אחד מהמועמדים היה מספר זוהר על הגב, והקצינים והפסיכולוגים רשמו איך מתנהג כל אחד מהמועמדים.

כאשר הסתיים המסע כל אחד מהמועמדים ששרדו נשלח לראיון אישי. מכל המועמדים הרבים התקבלו לקורס צולל הגנתי כ-30 איש, ומהם בסוף סיימו את הקורס רק 12 לוחמים שהיו זכאים לסיכת לוחם, המסמלת את תפקידי ומשימות היחידה. הסיכה נקראת "כנפי תמנון" והיא כוללת תמנון (חיה ימית חכמה מאוד, שלה 8 זרועות) שמחזיק בזרועותיו מוקש ימי, ומעליו עוגן וחרב. התמנון מסמל את החלק הטכני-המקצועי שהיחידה עסקה בו (עבודות תת ימיות מגוונות), והמוקש הימי מסמל את פעילות החבלה התת ימית שהיחידה התמחתה בה (גילוי מוקשים שהוצמדו לכלי שיט על ידי האויב).

הקורס עצמו

סבא מספר שעוד כשהיה חניך בקורס הצוללים ההגנתיים הוא היה צולל מדי לילה עם לוחם נוסף מתחת לאוניות של חיל הים או אוניות שהביאו נשק לישראל כדי לבדוק אם לא הצמידו להן מוקשים ימיים. הצלילה הייתה בתוך נמל שהמים שלו היו מלוכלכים מאוד משמן וסולר של האוניות. הצלילה נעשתה עם פנסים בגלל הראות המאוד מוגבלת מתחת למים.

משימות אחרות של היחידה כללו השטה של סירות גומי כדי להעביר חיילי חי"ר (חיל הרגלים) ליעדים שלהם דרך מכשולי מים (נהרות, ים). כך למשל היחידה הנחיתה כוחות של צנחנים על חופי לבנון כדי לפוצץ בית ספר של אנשי צפרדע של ארגון הטרור פת"ח, או העבירה כוחות של סיירות ושל מודיעין דרך נהר הירדן לשטח ירדן או דרך תעלת סואץ למצרים.

האימונים בקורס היו מאוד קשים וכללו מסעות ארוכים מדי שבוע, כאשר על הגב סחבו משא של עשרים קילו חול בתוך תרמיל צבאי הנקרא תד"ל. רצועות התד"ל היו צרות מאוד ולחצו חזק על הכתף של החיילים, הן באמת לא התאימו לנשיאת משקל כל כך כבד. ביום חמישי אחד כשיצאו למסע ארוך וקשה בהרי הכרמל סבא הרגיש שכבר אין לו תחושה ביד אחת, אבל הוא פחד לספר את זה, כי הוא פחד שיפסיקו לו את המסע ויזרקו אותו מהקורס.

בכל שבוע בסיום המסע היו מודיעים למספר חניכים, שלא עמדו בדרישות הקורס, שהם מודחים ולא יכולים להמשיך. סבא שתק ושתק עד שהוא הפסיק להרגיש בכלל את יד שמאל שלו, ואז במקרה אחד המדריכים שאל אותו מה קורה עם היד וסבא היה חייב לספר. מיד לקחו ממנו את התרמיל הכבד, שמו אותו על אלונקה, וכשהמסע הגיע לנקודה שבה היה רכב (קומנדקר צבאי) העבירו אותו במהירות לבית חולים רמב"ם בחיפה. שם הרופאים כעסו מאוד על סבא שהוא לא סיפר מיד, ואמרו לו שהם מקווים שהוא יוכל להמשיך ולהשתמש ביד, בגלל שהלחץ של התד"ל על אחד העצבים גרם לשיתוק של היד וזה מסוכן.

ההורים של סבא לא ידעו על כל הסיפור הזה (באותה תקופה לא היה מקובל שחיילים מספרים בבית מה קורה ביחידה). אחרי מספר ימים שחררו את סבא מבית החולים, אבל עדיין היה קשה לו להזיז את היד ולתפקד איתה כרגיל, ובמסעות הבאים אמרו לסבא שהוא לא צריך לסחוב תד"ל חול, והוא סחב רק נשק וחגור. הסיפור הזה עם היד הפך להיות חלק מההווי של הקורס של סבא, וארבעים שנה אחר כך כשסבא נפגש עם החברים מהקורס, כולם שאלו אותו "שפיצן, מה עם היד שלך?". האמת היא שעד היום כאשר יש חילופי מזג אוויר ונהיה קר, סבא מרגיש כאבים ביד.

נרדם בעמידה

האימונים ביחידה היו קשים מאוד ושעות השינה היו מעטות. בשלב של תחילת הקורס שיכנו את הצוללים על משחתת ישנה של חיל הים שיצאה מכלל שימוש, ושקראו לה "נגה". הכלל בחיל הים מחייב שעל כל אונייה יש תמיד זקיף – שומר שעומד בפתח האונייה. לכן, נוסף לאימונים הקשים החיילים בקורס היו צריכים לעשות גם שמירה בלילות. באחת הפעמים, כאשר סבא היה עייף מאוד, הוא נרדם תוך כדי עמידה עם הרובה ביד. אחד המדריכים שעבר כעס מאוד והעניש את סבא בכך שהוא שם תד"ל עם עשרים קילו על הגב שלו ואמר שעכשיו סבא ישמור משמרת נוספת עם התד"ל על הגב (זה היה לפני המקרה עם היד שהשתתקה). סבא המשיך בשמירה עם התרמיל הכבד על הגב. המדריך שחזר לבדוק את השמירה ראה שסבא ישן, העיר אותו ואמר לו "אם בן אדם מסוגל להירדם עם 20 קילו על הגב כנראה שהוא באמת עייף, אז לך לישון…"

הזוית האישית

רותם היקר, התרגשנו מאוד שהתעניינת בסיפור החיים שלנו ובתולדות המשפחה. זאת הייתה הזדמנות מיוחדת להיפגש ולהתקרב. נהנינו מהאווירה הטובה בכיתתך, מהסקרנות והיצירתיות שלך ומהגישה הרצינית והקפדנית שלך. תודה שהזמנת אותנו, סבא וסבתא.

רותם: נהניתי מאוד. סיפרתם לי סיפורים, שאם לא היה את הפרויקט הזה כנראה שלא הייתי יודע עליהם בכלל. היה לי מאוד כיף לעבוד אתכם, לבלות אתכם, ושנהניתם לספר לי את הסיפורים שלכם, ולמדתי הרבה מילים חדשות. תודה לכם.