מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1946, בשם הרולד קורובניק, שמקורו היה באוקראינה.

נולדתי להורים יהודים בלונדון, אנגליה. נולדתי בשכונה עם הרבה מאוד יהודים. הזהות היהודית הייתה מאוד חשובה להורים שלי והם העבירו את זה אלי. היינו משפחה מסורתית.

בגיל 5 עברנו לדירה בשכונה מאוד לא יהודית והתחלתי להרגיש מה זו אנטישמיות, כי אפילו באנגליה הנאורה, הרגישו מה זו אנטישמיות. למשל, בגיל 6 ערך, ילדים מהשכונה רדפו אחרי בצעקות של: "אתה הרגת את ישו!" לא יכולתי להרוג זבוב, אבל לטענתם הרגתי את ישו… מגיל 7, פעמיים בשבוע, הלכתי בערב לחדר ולמדתי לימודי דת. בכל יום שבת הלכתי לבית הכנסת. הייתי הולך עם סבא שלי לבית הכנסת. סבא שלי היה איש מאוד דתי, אבל סובלני. בגיל 11, החלפנו את השם לבנט, כי ההורים רצו שאני אגדל בשם אנגלי ולא אתבלט כיהודי, עקב האנטישמיות. לא היינו חוגגים חגים נוצריים, היינו חוגגים רק חגים יהודיים.

בשנות הנעורים, אני תמיד שמרתי על קשר עם ילדים יהודים דרך חברות מועדון נוער יהודי שהיה ממוקם בשכונה הישנה שלי. שם הייתי עושה פעילויות חברתיות, כגון, משחקי ספורט ותחביבים. בשנת 1959, עליתי לתורה בבית כנסת אשכנזי קטן בצפון לונדון, ולאחר מכן ערכו לי מסיבה צנועה. ככה שגדלתי עם זהות מאוד מפותחת לשוני בין היהודים ליתר האוכלוסייה.

תמונה שלי בנערותי

אמי נפטרה כשהייתי בגיל 17 ממחלת הסרטן שנמשכה מאז שהייתי בגיל 13. המוות של אימא שלי עשה עלי רושם מאוד חזק ובהחלט הרגשתי את חסרונה של אמי.

בנעורי למדתי בבית ספר נוצרי. מתוך כ-1,400 תלמידים, בערך כ- 25 תלמידים היו יהודים. המשכתי לגור בבית של אבי עם אחותי הגדולה ג'ין. בגיל 20 לערך התחלתי ללמוד לקראת התואר הראשון במנהל עסקים וגם בשלב זה עדיין הורגש, אפילו באקדמיה, חוסר הקבלה של היהודים. זה היה מורגש יותר מהסטודנטים ופחות מהסגל האקדמי. מגיל צעיר יחסית, הבטחתי לאבא שלי שאני אתחתן רק עם יהודיה, ואכן בשנה השנייה ללימודי, נפגשתי בחתונה של חברים, עם האישה שעתידה להיות אשתי.

אני ואבא שלי

אני הלכתי לחתונה עם בחורה שהייתה ידידה שלי, ורותי, שלימים הפכה לאשתי, תפסה אותה בחדר הנוחיות ושאלה אותה, אם אנחנו במערכת יחסים. לאחר שקיבלה תשובה שלילית, רותי החליטה להתלבש עלי. במהלך החתונה, ישבנו בשולחן. לא היה מקום לשבת בשולחן שישבתי בו, אז היא ביקשה לשבת על הברכיים שלי. מכאן ועד שקבענו שאנחנו זוג, הדרך הייתה קצרה. בילינו יחד שנתיים וחצי עד שבשנת 1971, חודש אחרי שסיימתי את הלימודים, התחתנו בבית כנסת במרכז לונדון.

תמונה שלי עם רותי ביום החתונה שלנו

למזלי, רותי באה מרקע דומה לשלי ולא התנגדה לרעיון של עלייה ארצה והיה די ברור שלאחר החתונה נעשה עליה. לכן, לא עשינו מאמצים להתבסס באנגליה ולאחר כשנה ממועד חתונתנו, במרץ 1972, עלינו ארצה.

נחתנו בארץ ועברנו לאחר קבלת תעודת עולה. לא עלינו לארץ בגלל לחץ ממשלתי או משהו בכיוון הזה, עלינו מתוך בחירה, לעומת הרבה עליות אחרות, ולכן העלייה הייתה קלה. עלינו ארצה במטוס, בדרך הכי פשוטה שיש.

הקליטה הייתה יותר קשה מהעלייה עצמה. עברנו למרכז קליטה בקריית אליעזר שבחיפה. זכור לי, שבדרך, אישה שהייתה איתנו בהסעה וירדה בנתניה, ביקשה מאיתנו לחכות ליד הבית שלה. כשהיא חזרה היה בידה ורד שהיא נתנה לרותי (אשתי) ואמרה: "ברוכים הבאים לארץ". כך התחלנו לפלס את דרכנו בארץ.

בשנות השבעים המוקדמות של מאה העשרים, היה גל העליה הרוסית, ולא היה קל למישהו כמוני עם הרגלים בריטים, להתרגל למנטליות הישראלית. בנוסף לכל הקשיים של הקליטה, גילינו לאחר כמה חודשים בארץ, שרותי בהריון עם ביתנו הראשונה דליה. רותי נזקקה לשמירת הריון קפדנית.

תמונה שלי עם אשתי רותי ובתנו הבכורה דליה

לאחר כמה חודשים בארץ, עם מעט מאוד עברית, התקבלתי לעבודה בחברת כימיקלים גדולה באזור עכו, במחלקת השיווק. עקב העלייה הגדולה מברית המועצות בשנות ה-70 והעובדה שלא היה לנו מימון, היינו תלויים בסוכנות היהודית לספק לנו מגורים. לאחר כשנה במרכז קליטה, הציעו לנו דירה בנווה שאנן בחיפה. ראינו את הדירה, התלהבנו ועברנו.

לצערנו, לאותה שכונה הגיעו מפוני ואדי ניסנס, שהיו משפחות מרובות ילדים והשכונה הפכה מהר מאוד לאזור לא רצוי. היינו אומללים ורצינו לברוח מהשכונה, חיפשנו דירה ללא הצלחה. חבר מהעבודה הציע שנחפש בנהריה ולאחר כמה ביקורים החלטנו שזה הכיוון. די התייאשנו, כי לא מצאנו דירה מתאימה במחיר שיכולנו לעמוד בו.

ערב אחד, כשהיו לנו כבר מחשבות לחזור לאנגליה, הייתה דפיקה בדלת וזוג צעיר אמר לנו: "שמענו שאתם מחפשים דירה בנהריה." נסענו לראות את הדירה שלהם וסגרנו על קניה. גרנו בנהריה בערך כשלוש שנים ושם נולדה בתנו השנייה שרית.

בנווה שאנן חווינו את מלחמת יום הכיפורים ובנהריה אנחנו עברנו את התקופה של הקטיושות. גויסתי לצה"ל במסגרת שנקראת שלב ב', שזה מיועד לעולים חדשים עם משפחות, לעבור תוך פרק זמן קצר טירונות והכשרה מקצועית. שובצתי למערכת הנ"מ בחיל האוויר. לדעתי, שירות המילואים השלים את קליטתי בארץ.

בערך בשנת 1976 החלטנו או לעבור לדירה יותר גדולה ולהתבסס בנהריה, או לנסות לעבור לצורת חיים שמאוד קרצה לנו, הקיבוץ. פנינו לאיחוד הקיבוצים וביקשנו לבדוק קיבוצים שיש להם לינה משפחתית, עם עדיפות באזור הצפון. היו לנו חברים בבית העמק וביקשנו מהם ליידע אותנו אם הם קולטים, כיון שאנחנו רוצים לבקר בבית העמק במטרת להיקלט בקיבוץ. ראינו מספר קיבוצים ובית העמק הכי מצא חן בעינינו. סיכמנו שאנחנו נצטרף לבית העמק ברגע שמתפנה דירה.

בפועל חיכינו שנה וחצי. ואז בשנת 1978 התחלנו תהליך של מועמדות לחברות בבית העמק. אני התחלתי לעבוד בלול וזה היה מאוד חדש ולא מוכר לי, ממש שוק חיי, כי לי ולחקלאות, או עיסוק בבעלי חיים, לא היה שום קשר ומעט מאוד לכלכתי את ידי בעבודה. נחשבתי למעמד ה"צווארון הלבן". רותי אשתי נכנסה לאחר זמן קצר לתעשיות ביולוגיות ועבדה במעבדה שזה היה מאוד קרוב למקצועה, כטכנאית מעבדות.

המעבר לקיבוץ לא היה לי קל. הייתי רגיל להיות המפרנס של המשפחה ופתאום רותי עבדה במקצוע ואני עבדתי במשהו שלא היה לי קשר אליו, אבל לאט לאט קשרנו קשרים והסתגלנו למקום. היות והיה לנו ניסיון בעיר בארץ, היה לנו יותר קל להתחבר בקיבוץ לחברה ישראלית ולחברה האנגלית. כתוצאה מלחץ חברתי, החלטנו להביא את הבת השלישית, שירה.

בקיבוץ מילאתי מספר תפקידים כולל מרכז לול דרום, אקונום – מנהל מטבח, עד שאני הגעתי לתעשיות ביולוגיות, שהיא הייתה עדיין בחיתוליה. בתעשיות ביולוגיות מלאתי כמה תפקידים, כולל יצור, הנהלת חשבונות, שיווק בשוק מקומי, מנהל מחלקת הזמנות ולבסוף עבדתי ביצוא.

בשנת 1990, אשתי רותי חלתה ונלחמה במחלת הסרטן עם תקופות יותר קשות ויותר קלות. היא נפטרה בגיל 47, בשנת 1995.

שתיים מתוך שלוש בנותיי חזרו לבית העמק לבנות את בתיהן, לאחר תקופות בעיר. בת אחת גרה בקריית ביאליק. אני סבא לתשעה נכדים, הנכדים בטווח של הגילאים 15 שנים עד שבועיים. הבכור, רום (בן 15), הדס ומעיין התאומים (בני 13), שקד (בת 12), צאלי  (בן 10), יהב (בת 4), בן (בן 3), גל (בן שנה) והצעיר, טל (בן שבועיים).

אני פרשתי לפני שנה ועכשיו אני גמלאי וסבא.

לסיום, שני צעירים די תמימים יצאו מאנגליה בשנת 1972 והקימו כאן את שבט בנט!

תמונה של כל שבט בנט

תמונה שלי עם נכדתי וחברתה לכיתה בפעילות יצירת פאזל מפסיפס

הזוית האישית

הרולד: החוויה שלי היא להראות לצעירים שהעלייה לארץ היא החלטה קשה אבל מאוד כדאית ומלאת סיפוק. כאשר סיימנו והילדים הקריאו לי הסיפור שלי מאוד התרגשתי.

שקד וליאן: למדנו לעומק על הסיפור חיים של סבא הרולד, ושלכל אחד מהמבוגרים יש סיפור חיים משלו.