מאגר סיפורי מורשת

ב-15.1.1971 הגענו מצ'ילה לישראל. כשהגענו ניסינו לתרגם לעברית את שם המשפחה שלנו לפי האותיות בספרדית לכן השם משפחה נשאר כמו בתעודת זהות [מוסנאים]. סיימנו את כל הניירת בשדה קצת לפני כניסת השבת. היינו עייפים כשהגענו למרכז הקליטה במבשרת ציון אחרי כניסת השבת.

הגענו למשרד ולהפתעתי הגדולה פגשנו שם בחור צ'יליאני שהיה עושה משמרות בסופ"ש. לא ידעו שאנחנו מגיעים.

הבחור התארגן כדי לתת לנו שמיכות, כלי מיטה וכלי אוכל. המשפחות הדרום אמריקאיות התארגנו כדי שנקבל גם אוכל לעבור את הסופ"ש. קיבלנו בית, היה לנו קר מאד, עזבנו את צ'ילה בקיץ והגענו לירושלים בחורף.

בלילה חיברנו את שתי המיטות השכבנו את הבת הקטנה באמצע והתכסינו כמה שיכולנו כדי לא להרגיש את הקור.

אני הייתי בהריון והמחשבות באותו לילה היו "זה מה שמצפה לנו כל החיים בארץ? הקור הזה?!"

למחרת הכרנו משפחות דרום אמריקאיות נוספות. שתי משפחות צ'יליאניות ואחת ארגנטינאית, הרגשתנו השתפרה.

שהינו במרכז הקליטה שבעה חודשים , השתדלנו מאוד להתאקלם. הסיבה העיקרית שבה בחרנו להיות בסביבת ירושלים היה כי בחו"ל שמענו על קיומו של בית חולים הדסה. בפסח, כשהגיע הרגע ללדת הגעתי להדסה וילדתי בניתוח קיסרי. ילדתי בן, נתנו לו את השם אילן, והוא הצבר הראשון שלנו.

במרכז הקליטה חגגנו חגים, חלקם מוכרים לנו וחלקם לא:

חג האילנות – בכלל לא ידענו שהוא קיים.

פורים – חג שבצ'ילה נחגג בקיץ.

פסח – היה לנו חדש  שבפסח לא נמצא שום אוכל לא כשר.

שבועות – חגגנו בצ'ילה אבל לא בבית, אלא רק בבית הספר .

יום יום למדנו את השפה אני בקבוצה אחת וחיים בעלי בקבוצה אחרת. מתנדבים מהמושבים בסביבה של אזור מבשרת ציון באו לעזור לנו בהכנת השיעורים ולשוחח איתנו. אני ידעתי קצת עברית קודם אבל בעלי הכיר רק את המילים ירושלים ושלום. בחודשים הראשונים הוא היה מעיר אותי בלילה לעתים קרובות  בשביל לשאול איך אומרים מילים בעברית.

אחד המתנדבים היה איש מבוגר מלומד מאוד, ממנו למדנו שלשם המשפחה שלנו יש שני מובנים. זה הכול תלוי איך אנחנו כותבים אותו. כפי שאמרתי, בהתחלה בשדה תרגמנו את השם לפי האותיות בספרדית למוסנאים שהיה נשמע הכי דומה לספרדית. האיש הזה [שאת שמו אני לא זוכרת] הוא זה שנתן לנו שתי אפשרויות לשם המשפחה שלי. אחד- משה בן נעים או מאזנים.

בספטמבר 1971 הבנו שהחופש  של מרכז הקליטה עומד להסתיים ומעכשיו מתחילים החיים האמיתיים. הודיעו לנו שאנחנו צריכים להתחיל לחפש דירה. חיפשנו בבת ים ,המחירים היו גבוהים. חיפשנו בפתח תקווה והדירה שהציעו לנו שמאוד מצאה חן בעיני כי היא הייתה מרווחת אמרו לנו שהיא לא בשבילנו כי אנחנו משפחה קטנה. ואז הציעו לנו את הדירה שבה אנחנו גרים עד היום בקריית אונו. באותה תקופה היה לנו טנדר ועם הפקלע שלנו הגענו לקריית אונו.

עכשיו אנחנו צריכים להתמודד לבד עם חוסר השפה ולשחרר מהמכס באשדוד את כל מה שלקחנו כדי לבנות את הבית שלנו בישראל. זאת הייתה תקופה מאוד לא פשוטה. הגנים כולם היו מלאים בספטמבר ולא ידענו שצריך לרשום את הילדה בזמן כי לא היינו פה. הגן הראשון שלה היה די רחוק מהבית. רק אחרי סוכות קיבלנו גן קרוב לבית והדברים כבר היו קצת יותר טובים.

שנתיים אחרי שעזבנו את המרכז קליטה וההורים שלי באו לבקר. במלחמת יום הכיפורים [1973] נולד הבן השלישי שלנו, יורם, והחיים המשיכו.

היום כל אחד מהילדים בעל משפחה משלו ואנחנו סבים של שבעה נכדים.

הדבר שלא אשכח – כל חמש עשרה לינואר אני מרימה כוסית כדי לזכור את אותו לילה במבשרת ציון. את הלילה הראשון שלנו בישראל.

הקשר המשפחתי:

סבא שלי היה נשוי ללאה ארליך לזוג נולדו 9 ילדים חלק מהילדים נסעו לצילה [שלושה או ארבעה].הסבא רבא של שירה נסע לפלסטינה ולאחר 20 שנה היגר לאוסטרליה [בגלל תקופת הצנע]. החלק השני מאירופה [דודה לוטה] היגר לארה"ב.

לליאון רפפפורט [אבא שלי] נולדו 4 בנות. אניטה, מרים, דוריס ואני. אחותי דוריס עלתה ב-1971 למדה בהדסה איך להיות אחות מוסמכת, בעלה היה באותה כיתה בבית הספר. אחרי תקופה מסוימת הם היו חברים אחר כך חתונה בארץ ונולדו להם שני בנים.

ההורים שלי עלו ב-1973 ואיתם גם אחותי אניטה. אניטה התחתנה עם ישראלי ונולדו להם 3 ילדים.

סבתא של שירה אריאלה ז"ל ואני בנות דודות וזה הקשר בינינו. למרות הקשר הרחוק אנחנו משפחה מלוכדת וחזקה.

הזוית האישית

לילי- החוויה של במפגשים האלה זה היה לספר לשירה בקיצור את תולדות חיי וחיי המשפחה ואת החוויות שלנו מהרגע שהגענו לארץ. שירה- אני נהניתי ללמוד על מה שקרה ולגלות יותר על הסיפור של המשפחה הגדולה שמקשרת אותנו מהדור של סבא רבא רבא.