מאגר סיפורי מורשת

שמי, עזרא כהן. נולדתי בשנת- 1923 בבומבי, שבהודו. אני רוצה לספר על משפחתי שעלתה מבומבי שבהודו אל ארץ- ישראל.

ואלה שמות 

ואלה שמות בני משפחתי: סבא שלי: משה. אבא שלי: יהודה. אימא שלי: רחמה. אחי הגדול: משה, אחותי חנה (מולק). אחי- אליאס, אחי- אפי ואחותי- אייבי. ואחרון חביב- סם, שמואל ז"ל שנפל במלחמת השחרור בקרבות על הקסטל. סבא של האבא של אבי היה בחור הרפתקן, מצד אימי לא היה לי סבא, אימי הייתה יתומה, היא באה מעיראק לבומביי לדודה שלה, הדודה גידלה אותה וכשהתבגרה שידכו אותה לאבא שלי. סיפרו לי , שיום אחד הסבא החליט שהוא חייב להיות בארץ- ישראל, המשפחות שלנו הן מצד האם והן מצד האב היו משפחות דתיות מאוד. הוא החליט ועשה, הוא עלה על אוניה בבומבי והפליג לעדן, מעדן הוא עבר דרך תימן והגיע, אינני יודע איך לפלסטינה. אני משער שהוא עבר דרך תימן וסעודיה לירדן, משם הוא עבר לירושלים. (כנראה שחפירת תעלת סואץ טרם נסתיימה). פלסטינה הייתה תחת שלטון טורקי, וכדי שהוא יוכל לעבור הוא קיבל מה שהיה נקרא "לסה פסה", זה מסמך שנותנים כדי לא לתת לו פספורט, יילסה פסהיי זאת תעודת מעבר. אחרי תקופה שהוא היה בפלסטינה הוא חזר להודו לבומביי. זה מה שאני יודע על הסבא שלי מצד אבי, מהסבא מצד האימא אני לא יודע שם דבר כיוון שהיא הייתה יתומה.

חתונת הוריי

הוריי התחתנו. אבי אהב מאד את אימא שלי, זה היה קצת נדיר כיוון שזה היה שידוך ואימי מאד כיבדה את אבא שלי וגם זה היה נדיר, שניהם היו ממשפחות דתיות מאד. סבא שלי היה שמש של בית- הכנסת באזור המגורים של האנשים האמידים בבומביי, שהיה נקרא ייפורט", את בית הכנסת הזה בנו- ייהששונים", משפחת ששון. בית- כנסת הזה קיים עד היום. הששונים היו מאד חכמים, ולמה אני אומר את זה, כי כדי לקיים את בית- הכנסת הם בנו עוד בניין על- יד בית הכנסת והשכירו אותו למגורים. שכר הדירה מהבניין שימש לתחזוקת בית- הכנסת. סבי היה השמש של בית- הכנסת הזה והוא העביר את התפקיד לאבא שלי שהיה הבן הבכור.

לאבי הייתה אחות ששמה היה חנה, הדודה שלי. היא התחתנה עם אדם שקראו לו ג'אפת (יפת), אחד הבנים שלה היה ז'אק. ג'אפת שהיה קומודור בצי ההודי, הוא עלה לארץ ונפטר פה בארץ. הוא היה בעל כושר ארגון וביצוע יוצאים מן הכלל, הוא גם היה מנהל ומייסד של קבוצת "הבונים" והם ארגנו גם מה שנקרא "קווייר"- מקהלה ששרה בבית- הכנסת, ובכל שמחה כמו בר- מצווה או חתונה, אז כשבעל השמחה היה עולה לתורה, אז אנחנו המקהלה היינו שרים יחד אתו.

ז'אק, היה מלמד אותנו לשיר, היו לז'אק עוד אחים ואחיות שאני לא זוכר את שמותיהם חוץ מאחת שקראו לה סופי, גם הם באו לארץ אחרי קום המדינה. אחת מבנות- דודתי התחתנה עם אדם בשם- גחתן, שהיה מנהל בחברת ייהרץ, להשכרת רכביי. אחותי חנה, היא זאת ששמרה על קשר עם בני המשפחה. לאבי הייתה אחות אחת חנה שהתחתנה עם ג'אפת והיה לו עוד אח שקראו לו מאיר. מאיר התחתן בבומביי וגר אצלנו זמן מה. הבן הבכור שלו נולד אצלנו בבית. היה לנו בית גדול מאד, (אבי עסק במסחר, יבוא- ויצוא). הם החליטו שהם נוסעים לשנחאי ושם נולדו להם עוד בנים ובנות. כשפרצה מלחמת סין- יפן הם ברחו משנחאי, ששם גם היה בית- כנסת והוא שימש כגבאי של בית- הכנסת בהונג- קונג. הייתה להם נתינות בריטית כילידי בומביי בהודו. מהונג- קונג הם עברו לסינגפור וכשהיפנים החלו לתקוף את סינגפור הם עברו לאנגליה. הם גרו בלונדון והבת עלתה משם לארץ. חלק מהמשפחה שנשארה בבומביי, נשארה לעבוד אצל משפחת ששון. למשפחת ששון היו- 13 בתי חרושת לבדים בבומביי.

בית הספר 

משפחת ששון בנתה בית- ספר רק עבור היהודים. בבומביי שילמו שכר לימוד בבתי- הספר. בית- הספר הזה היה מגן על הילדים עד ליימטורהיי (בית ספר תיכון) או גימנסיה (צ.מ.). כולנו למדנו שם. המנהלת הייתה יהודיה מיסיס זיוזיף היה שמה, היה מורה אחד, דייר לימאי שלימד אותנו מתמטיקה, הוא היה מכת הציאטריה, כת גדולה מאד בהודו, לא כל המורים היו יהודים. לבית- הספר הייתה חצר ענקית. להערכתי בית- הספר השתרע על שטח של כחמישים דונם ששימשו למשחקים ואפילו משחק הקריקט. אחותי, חנה, נסעה לבקר בהודו  לאחר שנים והיא חזרה מאוד מאוכזבת משם. היא סיפרה שכל הצד האחורי של בית- הספר שבשטחו הייתה גם המאפיה, שאפו בה את המצות לפסח, הכל נעלם, כל הפרוייקט של משפחות ששון. הייתה לששונים גם קרן ועל הקרן הזאת היה מנהל בשכר.

תפקיד הקרן היה לעזור ליהודים העניים, שאם חסר להם כסף לתת להם או לסדר להם עבודה. הרי היו להם- 13 בתי חרושת, כך שגם עבודה היה אפשר לסדר. זה היה בית- הספר היהודי היחידי ושם לא היה תשלום שכר לימוד. בנוסף לזה הרי למדו מתשע בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים, אז בשעה אחת הייתה ארוחת צהריים חמה. גם לבית הספר וגם לבית הכנסת הייתה קרן נפרדת שהחזיקה את הבתים האלה בלבד. זה היה באזור שנקרא  "באיי קאלהיי. זה היה באזור של יהודים לא אמידים שחלקם הגדול עבד בבתי- החרושת של הששונים. במשפחתי, אני היחיד שלא יודע הודית-הינדוסטנית. אני מכיר מילים בודדות.

בבית שהאחים שלי רצו "לעבוד עלי", הם דיברו ביניהם הינדוסטנית. הסנדק שלי היה אנגלי מאנגליה, הוא ואבי היו מיודדים מאד, וכשאני נולדתי הוא אמר:  "לא יעזור כלום זה ילד שלי, יש לכם כל- כך הרבה ילדים, אז אני לוקח את עזרא". אמי נבהלה מאוד,אבל אבי אמר לה: "מה פתאום לוקח, עזרא נשאר אצלנו. כשנולדתי, קיבלתי את השם עזרא על שם עזרא הסופר. הסנדק שלי קרא לי אדוארד וכל המסמכים שלי מבומביי, כולל תעודת לידה ותעודת בית- הספר והפספורט הכל כתוב 'אדוארד' ג'ודה כהן, ג'ודה היה שם אבי- יהודה.

אצל האמידים בבומביי, היה נהוג כשילד נולד, אז היו לוקחים הודית אחת, בהודית קוראים לזה "אייה", וה"אייה" הייתה מגדלת את הילד מאז שנולד עד הגיעו לגיל- חמש. היא הייתה ממונה עליו. ברור שההנחיות היו מהאם, אבל היא הייתה רוחצת אותו, היא ישנה אתו, לא עזבה אותו לרגע, חמש שנים הילד היה אתה בחדר והיא לא עזבה אותו. היה לנו בית גדול וחבר של אבא שלי גר בקומה השלישית, הייתה לנו מרפסת ענקית והייתה לנו שם נדנדה ענקית מעץ, שם היא הייתה משכיבה אותי ומנדנדת אותי עד שהייתי נרדם. הוא שיחד אותה, כל חודש הוא היה נותן לה יירופייי, שוויו של הרופי עבורה היה רב מאד.

ארבע או חמישה רופי לחודש, בתמורה הוא דרש ממנה שתדבר איתי רק באנגלית ותשיר לי רק באנגלית ולא תרשה לאחרים לדבר איתי בהודית. המבטא של האנגלית שלי הוא לא כמו של ההודים, האנגלית שלי היא כמו האנגלית של האנגלים, ככה היא דיברה איתי, גם בצבא הבריטי דיברתי כמובן אנגלית כמוהם. בילדותי זה הקשה עליי בכניסתי לבית- הספר, כי שם כולם דיברו הינדוסטנית ואני לא הבנתי מה הם מדברים. שאלתי כל הזמן באנגלית: "וואט יו סיי?". הילדים חשבו שאני סתם סנוב ושוויצר והרביצו לי מכות, אבל עם הזמן התרגלנו אחד לשני ומאחר וכל שנה הכיתה הייתה עולה ביחד הסתדרתי עם הילדים.

בבית- הספר הזה למדנו גם עברית והיינו יוצאים גם לטיול שנתי, היו שם מקומות נפלאים שלא רואים כמותם בארץ. היינו נוסעים כל יום לבית- הספר וחזרה הביתה ב"טראם" ישר לבית- הכנסת להתפלל מנחה ומעריב. אבי היה עוזב הכל גם כשהוא היה עצמאי, הוא היה השמש של בית- הכנסת והוא עזב הכל והלך לבית- הכנסת. פרצו מאורעות בין ההינדים והמוסלמים, ממש מאורעות דמים, אנחנו היינו מוגנים בבית- הספר, בית- הספר היה מוקף חומה וה"סי פוי", השומר הסיקי, הוא שמר עלינו, שני הצדדים היו מפחדים מהסיקים ולא העזו להתקרב לבית- הספר, אם מישהו מהם היה מתקרב קצת לבית- הספר, היה הסיקי מסביר להם מיד שאין להם מה לחפש כאן כי כאן רק יהודים. לאבי היו שלושה ייטאקסים" (מוניות). אחד הנהגים היה בא תמיד כשאימי הייתה צריכה לצאת לקניות, אחד היה הינדי ושניים היו מוסלמים. היה מקרה שהנהג המוסלמי נתקע באמצע המהומות באזור ההינדי, אז הנהג שלנו ההינדי היה מלביש אותו בבגדי אישה ומעביר אותו למקום מבטחים.

החיים בבומביי

כל השנים היה להוריי חלום, לעלות לארץ, היינו עשירים מאד, לכל דבר היה משרת או משרתת, אפילו את שרוכי הנעליים היה נער שקשר לי אותם. חנה הייתה הבכורה, אחריה נולד עוד אח שאני לא יודע מה קרה לו, שמו היה משה, הוא נעלם ואני לא יודע מה קרה לו. אחרי משה נולדה עוד אחות שמה אייבי היא עדיין חיה וגרה בקיבוץ 'גבולות', אחריה נולד אפי, הוא עדיין חי והוא היה מראשוני מדריכי הטיולים בארץ, הוא כבר הדריך טיולים לאילת כשעדיין לא היה הכביש לאילת דרך מעלה העקרבים. אחרי אפי נולדתי אני, אחרי אלייס אליהו ואחריו סם -שמואל שנפל בקרב על הקסטל.

הוא נפל באותו יום שהרגו את עבדול קאדר אל חוסייני. הוריי אהבו אחד את השני מאד, במשך שבע שנים אימי הייתה עקרה, לא ילדה, ואז היא אמרה לאבי: "תשמע, אפילו החכם באשי של בית- הכנסת יגיד לך, שלא יכול להיות שלא יהיו לך ילדים, קח לך אישה אחרת במקומי כדי שיהיו לך ילדים". הוא ענה לה: "אם יהיו לי ילדים הם יהיו רק ממך". בין השאר, אבי ייצא וייבא סחורות מעיראק. בעיראק היה לי דוד, הוא היה הבעל של אחות אימי.

כשהילדות התייתמו אחת נשארה בעיראק והשניה נשלחה למשפחה בבומבי. הדוד הזה היה גר ב'בצרה' והנשים במשפחתו היו עוקצות את אימי במכתבים על זה שאין לה ילדים, "מה הוא נדבק אליה כשהוא יכול להשיג אלפי נשים במקומה, העקרה הזאת?" כל הזדמנות הן היו עוקצות אותה. אלוהים עזר ולאחר שבע שנות עקרות אמא התחילה ללדת וכל שנה וארבעה חודש עוד פעם, חוץ מאלייס ואני שהיה הבדל של שנתיים בנינו. בקיץ היינו כל שנה בחודש מאי נוסעים אל מחוץ לעיר. היה כל- כך חם בבומביי. בקיץ שהאספלט של הכבישים היה נמס. לא הלכו לבית- הספר.

החופש הגדול היה מתחיל בחודש מאי, חודשיים היינו בחופש, יוצאים כל פעם למקום אחר, ל'פונה', ל'קליאן', ל'גואה'. ואז באה אימי בשאלה אל אבי: "למה כתבת לי בנדוניה רק חמש מאות רופי?" באותה תקופה אבי היה עשיר מאד. יותר מאוחר הוא ירד מנכסיו בזמן המפולת של- 1929 שכל הבורסות בעולם התמוטטו, אבל אז הוא היה בעל ממון, ואז הוא שאל אותה: "בגלל זה את כועסת! כמה את רוצה שאני אכתוב בכתובה?" היא נקבה איזה סכום, הוא ניגש למכתבה שלו, אני זוכר את זה עד היום, איך היא נראתה, הוציא פנקס צ'קים, כתב סכום בצ'ק ונתן לה.

הוא שאל: "למה לך לחכות עד שאני אגרש אותך, קחי לך את הסכום הזה, קני יהלומים, עשי בכסף מה שאת רוצה". ואז היא אמרה לו: "יש לי עוד בקשה, אני רוצה לקחת את כל הילדים ולנסוע לעיראק ולהוציא את העיניים לכל אלה שלעגו לי, שאני עקרה ומה היא שווה". וכשאני הייתי בן שבע ואחי סם היה בן שנתיים, אלייס היה בערך בן ארבע, הפלגנו באוניה מבומבי לקראצ'י שבעירק ומקראציו ל'בצרה', שמה פגש אותה הגיס שלה, הדוד שלי, שהוא היה המוכתר של היהודים ב'בצרה'. קראו לו- יוסף המוכתר. הוא פגש אותנו בנמל והיינו חודש ימים בעיראק והתאכסנו בבית שלו. היה לו בית גדול מאד עם חצר פנימית שנקראה ייחושיי, כשאחד הילדים היה מתחתן היה מקבל חדר או שניים לפי צורכו. משם גם נסענו ל'בגדד' ברכבת. הוא דאג לנו לסידורי הנסיעה ושכר לנו דירה בבגדד. רוב הדרך עברה במדבר ופתאום באמצע הדרך נשרף הקטר אבל עברו כשעתיים והגיע קטר מחליף. הגענו בערב לבגדד כשהיה ערב פורים, כל התחנה של בגדד הייתה מוארת במאות רבות של נרות צבעוניים, וכל זאת לכבוד פורים. לאימא היו קרובים גם ב'בגדד'. המשפחה שלה הייתה "יחזקאל משיח".

הם קיבלו אותנו בכבוד רב. אימא החליטה שאם היא כבר ב'בגדד' היא תלך לקבר של 'עזרא הסופר', הרי על שמו אני נקרא. הקרובים סידרו לנו ספינה ששטה על נהר- החידקל מ'בגדד' דרך 'עמארה' ל'עזרה', זה נמשך יומיים על הנהר. קבר 'עזרא הסופר' קדוש גם למוסלמים מאד. היה ליד הקבר גם בית- כנסת וגם מסגד. ירדנו מהאניה בעזרת סירות קטנות מאחר ולא היה מזח ושם כמעט נפלתי לנהר. אימא אמרה לי ש'עזרא הסופר' הציל אותי. זה היה קרוב מאד לפסח, ואימא החליטה שהיא רוצה להיות בפסח ב'בצרה'. את המשפט שאימא אמרה לי ש'עזרא הסופר' שומר עלי, אני חושב שהיא צדקה. זאת לא הייתה הפעם היחידה שיצאתי בנס מסכנות.

העלייה לארץ

ב-1935 אבא ברר אפשרות לעלות לארץ- ישראל. הוא ברר בשלטונות והתנאי לאישור עלייתם של אימי והילדים, היה שהאבא ישלח כל חודש עשר לירות שטרלינג לאימא, זה היה המון כסף אז, אבל הוא היה שולח כל חודש כמעט 20 שטרלינג. לאחר נפילת עסקיו הוא החל לעבוד אצל הששונים כ'שלם', שם לא שילמו בצ'קים או בהעברה בנקאית, שם שילמו במזומן. כל שבועיים קיבלו משכורת. הוא היה הולך עם תיק עם כסף ומשלם לפועלים. אני זוכר שבתי- החרושת היו ענקיים, מאות דונם של בתי- חרושת עם גינות מסביב ובתי מנהלה. בשנת- 1935 קיבלנו 'סרטפיקט'. אבא ואימא תכננו ביחד שאימא תיסע אם אחיותיי ואחיי הגדולים לפלסטינה, אימי עם אחותי חנה, אחי הבכור, משה והאחות אייבי.

כשיגיעו לפלסטינה אימא תרכוש חלקת אדמה כדי להתבסס כלכלית. על הנסיעה שלהם אני לא זוכר, אני רק יודע שהם נסעו על אותו המסלול שאני נסעתי יותר מאוחר, מבומבי באוניה לפורט סעיד, מפורט סעיד היו לוקחים אוניה לחיפה ומשם נסעו בטנדר לירושלים. שם גרו בבית- פיינגולד. ב- 1936 אני הייתי כבר בר- מצווה והיה כבר אפשר לשלוח אותי ואת אפי ושאר הילדים לאימא, לפלסטינה. כאמור, אימי שכרה דירה בבית- פיינגולד, ברחוב יפו, סמוך לתחנת האוטובוסים המרכזית. אפי לא ידע עברית, מה שהוא ידע זה קצת מהתנ"ך, העברית שהם למדו בביה"ס לא עזרה להם כשהגיעו לירושלים.

אפי הוריד את החפצים מהאוטובוס ושם את שני האחים שלו לשמור עליהם.הוא הלך עם הפתק לחפש את בית- פיינגולד, שבמקרה לא היה רחוק במיוחד מהתחנה האוטובוסים, הוא שאל אנשים על הכתובת באנגלית וכמובן והם נזפו בו: "מה אתה לא יכול לדבר עברית?" הוא חיפש שוטר, כי אנחנו היינו רגילים ששוטר היה עוזר, לפתע הוא ראה במקרה את אחותו, אייבי, היא בקושי זיהתה אותו ובמיוחד שהם לא ידעו מתי הוא עומד להגיע. הם ידעו רק מתי הם יצאו מהודו. השמחה הייתה גדולה והם העבירו את חפציהם לביתה של אימא.

לאימא ולנו, הילדים, היה קשה מאד עם מזג האוויר שהיה בירושלים. 1935- 1936 הייתה קרה במיוחד בחורף. ההבדל בין בומבי היה כה גדול שהם ממש סבלו מהקור הירושלמי. האח משה לא יכול היה לשאת זאת, אז עברנו לתל- אביב. גרנו בתל- אביב, ברחוב וולפסון. אימא החליטה שזאת לא המטרה שבגללה הם באו לארץ, הם באו לארץ- ישראל כדי לבנות ולהיבנות בה. אנחנו שלא ידענו איך העץ גדל, הכרנו רק איך בונים בית , חיינו על אספלט בבומבי. אימא קנתה אדמה בהרצליה, אני לא יודע ממי היא קנתה את האדמה ואני גם חושב שרימו אותה, בזמן מלחמת העולם השניה התברר שאנחנו לא יושבים על האדמה שלנו. אימא גידרה את האדמה מסביב, והזמינה נגר שבנה להם את הצריף. למרות מצבה הכספי הטוב, כי אבא היה שולח לה כל חודש מספיק כסף, היא בנתה צריף קטן עם שירותים בחוץ.

הזוית האישית

סיפורו של עזרא כהן תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "שובו" בראשון לציון