מאגר סיפורי מורשת

שמי זהר וילנסקי, אני סבא של רוני, יליד 18.8.1947, נולדתי בישראל.

בתחילת שנות התשעים באחד מימי השישי צלצל הטלפון שלי תוך כדי טיול שטח בגליל התחתון סמוך לצומת המוביל, וקיבלתי הודעה שבתי הבכורה גלית חלתה עם חום גבוה בעיירה ״לה״ בחבל לה דק בהודו, ויש בעיה לחלץ אותה. יצאתי לצומת המוביל, שם חיכתה לי מונית ונסעתי לביתי בהרצליה. בהגיעי הבית נראה כמו חדר מלחמה בניצוחה של אשתי, סבתא של רוני. התברר לי שגלית חולה, חום גבוה, הקשר עם לה שם כמעט בלתי אפשרי, ואין אפשרות לחלץ אותה כיוון שהדרכים סגורות עקב מפולות שלג וגשמי מונסון עזים אשר לא מאפשרים למטוסים אזרחיים לנחות.

הצלחנו ליצור קשר טלפוני עם המקום באמצעותו נאמר לנו שמצבה של גלית לא משתפר. לאור המצב והטלפון האחרון ובתיאום עם חברת הביטוח הוחלט שעליי לצאת מיידית להודו. חוסנתי באותו יום שישי, פתחו את שגרירות הודו עבורי ביום שבת, קיבלתי ויזה במקום וביום ראשון בבוקר המראתי להודו. נחתתי בבומביי ומשם לניו דלהי.

לאחר שנת לילה בבית המלון, הגעתי לשגרירות ישראל בניו דלהי. בשגרירות הובהר לי שאין אפשרות לחילוץ יבשתי עקב הדרכים הסגורות ושאין אפשרות לחילוץ אווירי אזרחי, הדרך היחידה היא חיל האוויר ההודי באמצעות מטוס תובלה צבאי המגיע ללה לצורכי אספקה. מכיוון שפנו בעת האחרונה מספר פעמים לחיל האוויר ההודי בבקשות דומות, היו די חסרי אמונה בשגרירות להיענות הצבא ההודי. לאחר בקשות ותחינות וסיוע מהארץ, הוציאו את גלית באמצעות מטוס תובלה צבאי לשדה תעופה מרוחק מהאזור ומשם, באמצעות מטוס אזרחי לניו דלהי, אמבולנס העביר את גלית לבית חולים east and west שנראה כמו מרפאה שכונתית בישראל. רוב החולים במרפאה היו ישראלים שהסתובבו עם עמודי אינפוזיה. לאחר בדיקת הרופאים ולאחר ירידת החום שטופלה באמצעות אנטיביוטיקה רחבת טווח, אמרו הרופאים שהכל בסדר.

בינתיים נוצר קשר בארץ עם בית חולים תל השומר, מחלקה פנימית ג', עם ד"ר שוורץ שטען שיש להביא את גלית לארץ כי אי אפשר לסמוך על הרופאים בהודו, מה גם שהוא מכיר את בית החולים. גלית ואני טסנו לארץ. באותה הזדמנות ביקשה ממני חברת הביטוח לקחת איתי חולת צהבת מסוג בי. הגענו לארץ דרך ציריך.

למחרת נסעה אשתי עם גלית לבית החולים תל השומר לבדיקה, ולאחר הבדיקה אמר ד"ר שוורץ לאישתי "זה לא ימצא חן בעינייך אך גלית יכולה לחזור למזרח. מה שהיה לה זו דלקת בשלפוחית השתן אשר לא טופלה כמו שצריך, נכון לעכשיו היא בריאה". בסיומו של הסיפור גלית חזרה למזרח, לא להודו, לעוד מספר חודשים, אני כמובן הבהרתי שאני פעם נוספת לא אסע להודו. גם לבתי הדס, אימא של רוני, הבהרתי כשנסעה למזרח שלא יסמכו עליי לגבי חילוץ. היה זה מספיק עבורי..

בעת שהייתי בשגרירות בניו דלהי סיפרו לי שלפני שבוע הגיע טלפון ובו ביקש אדם בשם משה לדבר עם השגריר. הסבירו למשה שהשגריר בישיבה ושהוא יכול לדבר עם אחד מעובדי השגרירות, אך משה התעקש ואמר שזה עניין של חיים ומוות ושעליו לדבר עם השגריר. המזכירה נכנסה לישיבה ולחשה לשגריר שזה נראה לה דחוף. השגריר יצא לקח את הטלפון, ומשה התחיל להקריא לו רשימה של שישה עשר חבר'ה שהיו תקועים בכפר מסוים בדרך מלה ושיש לחלץ אותם באמצעות מסוק. משה נתן נ.צ והסביר שהמסוק צריך להגיע מכיוון העץ הגדול, הטלפון ניתק.

בשגרירות היו בהלם, זה היה כמו חידה של חמיצר: רק הם יודעים על החבר'ה התקועים ומאיפה יקחו מסוק? גם כאן, לאחר בקשות ותחינות מחיל האוויר ההודי, נשלח מסוק שחילץ את שישה עשר החברה. בהודו עד היום אינם מבינים – בניו דלהי מתים מאות חסרי בית בלילות ואתם מדברים על שישה עשר איש? מסתבר שהישראלים יצאו באוטובוס מלה, הדרך נחסמה עקב מפולת שלגים, הנהג עלה לכפר קטן והודיע שהאוטובוס יזוז מפה עוד שמונה חודשים. הישראלים הבינו מהר מאוד שהם בבעיה ושלחו שני חבר'ה לחפש טלפון קרוב ולהודיע לשגרירות, הם הלכו כ- 24 שעות עד לטלפון ושם הודיעו לשגרירות.

הזוית האישית

הנכדה רוני: למדתי שאם אקלע למצב בו אצטרך עזרה כל שהיא יהיה מי שיעזור לי. מאוד נהניתי לשמוע את הסיפור.

סבא זהר: אשתדל תמיד לתמוך ולעזור לילדיי ולנכדיי ככל שאוכל.