מאגר סיפורי מורשת

כשנכדי האהוב אלוני הציע לי להצטרף לתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר גרץ בתל אביב, התרגשתי עד דמעות.

שמי טובה. קראו לי על שם סבתא שלי (גיטל). לא זכיתי להכיר את סבתי שנספתה בשואה בפולין. נולדתי בתאריך 26/10/1948 במחנות המעצר בקפריסין, בבית החולים הצבאי בניקוסיה, להורי ברוך פשיניצה (חיטה) ז"ל ולאמי רלה סמגורה חיטה ז"ל. אבי, ברוך פשיניצה (חיטה) ז"ל, נולד בבנדין שבפולין בתאריך 17/7/1921. אמי, רלה סמגורה חיטה ז"ל, נולדה בוורשה שבפולין בתאריך 15/5/1926. תאריך העליה הראשון שלהם לארץ היה 15/12/1948, ומכאן גורשו לקפריסין ושבו סופית ארצה ב- 2/2/1949.

פער של שנים, פער של היסטוריה, ואנחנו יוצאים יחד למסע משותף ומרתק דרך סיפורי המשפחה ואלבום התמונות המשפחתי.

תעודת הלידה של סבתא טובה

על סבתא טובה

עם עלייתה של סבתא לארץ, הוריה הועברו לקיבוץ משמר-השרון. לצערי הרב כשמלאו לסבתי שנה וחצי אביה, סבא רבא שלי ברוך חיטה ז"ל, נהרג בקרב על בית גוברין, וסבתא רבתא עזבה את הקיבוץ עם סבתא טובה לעיר רחובות, שם התגוררו בדירת חדר קטנה. כעבור כארבע שנים סבתא רבתא נישאה ליצחק קרפיק ז"ל, שטיפל בסבתא במסירות והם עברו להתגורר בבת-ים. שם נולדו לסבתא שני אחים מופלאים, אברהם וליאורה. מיקומה במשפחה: בת בכורה.

בבת-ים בילתה סבתי במשחקי ילדות יפים כמו ריצה בחולות האינסופיים, ברכיבה על האופנוע של אבי, בבילוי בחוף הים, במשחקי מטקות והשתוללות בין הגלים, במשחקי תופסת מחבואים, חמש אבנים, "אחת שתיים שלוש דג מלוח" וכמובן במשחק גוגואים מגלעיני המשמש. תחביבים: נגינה באקורדיון, רכיבה על אופניים, בניית ארמונות מחול בחוף בת-ים, ריקודי עם ומפגשי חברים. סבתא למדה בבית ספר עממי בשם "גורדון" בבת-ים, בתיכון "חשמונאים" במגמה מזרחנית, בסמינר בית-ברל בכפר-סבא במסלול "מורות גננות", ובאוניברסיטה העברית בירושלים – תואר ראשון בחינוך ואמנות ותואר שני בחינוך.

תפקידים ומקומות עבודה: בצבא עסקה סבתא בהדרכת טיולים, כמדריכה בבית ספר שדה "אכזיב". במגוריה בבסיס חיל-האוויר "חצרים", עבדה כגננת בבסיס. ברמת השרון עבדה כגננת ולאחר מכן כמנהלת מרכז העשרה להורים וילדים. לאחר מכן עבדה סבתא כמדריכת גננות במחוז תל אביב, כמפקחת על גני ילדים במחוז תל אביב, וכמפקחת ארצית על חינוך לאמנויות בגיל הרך, הכל במשרד החינוך.

סבתא מספרת: "לקובי ולי נולדו שתי בנות, מירב הבכורה שנולדה כשגרנו בבסיס חיל האוויר ברמת דוד בצפון, בבית החולים "העמק" בעפולה, ואפרת שנולדה כעבור שלוש שנים בבית החולים תל-השומר כשגרנו בבסיס "חצרים" בדרום. את תחילת דרכנו המשותפת עשינו בבסיס רמת דוד ולאחר מכן עברנו לשלוש שנים לבסיס חצרים ומשם לרמת השרון. קובי שירת כנווט קרב בצבא קבע. כיום קובי ואני סבים מאושרים לחמישה נכדים: יהל ,אלון, יערה, שירה וניתאי. פיתחנו עם השנים מסורת של טיולים משפחתיים ושל לינה משותפת עם כל הנכדים שמתארחים אצלנו בימי שישי ושבת. בנוסף, כל נכד שמגיע לגיל 10 בוחר מסלול של טיול בארץ לכל המשפחה. אלון בחר את הצפון ושם היה לנו בילוי של חגיגת עשור מקסימה, באוהל רחב ידיים בגליל העליון, ובקיבוץ נחשולים. אנחנו בטוחים ומאמינים שכך מתחזק הקשר הרב דורי והבין דורי.

הדרך לארץ

הוריה של סבתא הגיעו לישראל באוניית המעפילים "מורדי הגיטאות", שנקראה על שם המורדים בגטאות כנגד כוחות גרמניה הנאצית בתקופת השואה. "מורדי הגטאות" הייתה אונייה מעץ בעלת שלושה תרנים. אנשי המוסד רכשו אותה באיטליה. 1457 המעפילים נאספו מרחבי אירופה ואספו אותם בנקודת ריכוז שארגן המוסד באיטליה. הם היו ניצולי מחנות וחברי תנועות נוער. בהם 518 נשים, 37 ילדים, והשאר גברים בגילאי 24-45. חלקם הוסעו מפולין לצ'כוסלובקיה, אוסטריה ואיטליה במשאיות של הצבא הבריטי. את הוריה של סבתא הבריחו במשאית ממחנות המעצר באיטליה לאוניה "מורדי הגטאות". כדי שלא יזהו אותם כיסו את המשאית בבד ברזנט גדול וכך האיטלקים לא תפסו אותם. העלאתם לסיפון האנייה נערכה במטפונטו בדרום איטליה, ונעשתה בחשאי בלילה, ללא התערבות השלטונות. האנייה עגנה בסמוך למזח. במשך שלוש שעות בלילה הועלו המעפילים באמצעות שמונה סירות גומי בצורה מסודרת. כל סירה השיטה כ-30 נפש. לאחר עלייתם לאנייה, יודעו המעפילים כי האנייה חולקה לאזורים: אזור לינה על דרגשים במחסן, אזור המזון. הייתה קבוצת סדרנים וקבוצת עובדי מחסן, מטבח וסניטציה. מנהיגי המעפילים נשמעו להוראות מפקדי האנייה, אנשי הפלי"ם, וסייעו בידם לנהל את שגרת החיים באנייה. אוניית המעפילים הגיעה לאחר הפלגה קשה לחופי הארץ, ואז הם הוחזרו ע"י הבריטים לשנתיים למחנות המעצר בקפריסין.

גינת ירקות במחנה המעצר בקפריסין, שהוקמה על ידי סבא רבא ברוך ז"ל, 1947

סבתא מספרת: "אמי הייתה כבר בהריון מתקדם אתי, ומכיוון שאסור היה להעלות נשים בהריון לאנייה, אמי הסתירה את בטנה במעיל גדול. כשהגיעו לחופי הארץ, הבריטים גילו אותם וגררו את האנייה לחוף חיפה להפוגה ולרחצה בים התיכון, ומיד גירשו אותם חזרה לקפריסין. שם אמי קבלה צירי לידה והעבירו אותה ללדת בבית חולים צבאי בניקוסיה. ממשלת בריטניה חיפשה דרכים למנוע את ההעפלה. על אף הרעיון לכלוא מעפילים בקפריסין, לא נעשו הכנות לקבלת המעפילים. הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפים כונו "מחנות חורף". הוריי הועברו למחנות החורף.

הווי במחנה המעצר בקפריסין בו שהינו כשנתיים עד לעליה לארץ

קפריסין – מחנה (64, מחנה חורף). סוג המחנה – מחנה מעצר בריטי. תאריך פתיחה: נובמבר, 1946. תאריך סגירה : פברואר, 1949.

המחנה היה בנוי מצריפי פח (Nissen Huts). הצריפים נבנו בגושים צפופים. כל צריף הכיל 12-16 אנשים (צריפי הנוער הכילו 18-20 צעירים). במרכז המחנה מוקמו מבני הציבור: חדרי אוכל, מטבחים, מחסנים, מועדון ותאי שירותים ומקלחות. במחנה 64 היה מגרש כדורגל ובמאי 1947 נפתח בו בית התינוקות המרכזי של מחנות החורף. במחנה 64 שוכנו משפחות רבות. לאחר סגירת המחנה ב- 1949 עלינו לישראל. ברוך, אבי, גויס לצבא. כאמור, בשנת 1950 הוא נהרג בפעילות מבצעית באזור בית גוברין.

יציאה לקרב של סבא ברוך ז"ל, סבתי טובה בת שנה וחצי (1950)

מסעו של סבא יצחק ז"ל  עד הגיעו לארץ ישראל

שנים לאחר שסבא רבא ברוך ז"ל נהרג, נישאה סבתא רבתא רלה בשנית ליצחק קרפיק. מנישואים אלו נולדו אברהם וליאורה, אחיה של סבתי טובה. רק בהיות סבתי טובה בת 13 גילתה לראשונה כי יצחק אינו אביה הביולוגי. עד אז נושא זה לא דובר בבית.

בשנת 2003, לאחר 55 שנים, יצאה סבתא טובה למסע חיפוש אחר השורשים המשפחתיים. בליווי אביה יצחק, אחיה אברהם וליאורה ואחייניותיה טל וגבריאל, היא ביקרה בעיר בנדין בה נולד וגדל סבא ברוך ז"ל, אביה הביולוגי, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

לקובץ התמונות המסכם את המסע של סבתא טובה ומשפחתה: 

הזוית האישית

לנכדי אלון

במסגרת התכנית נפגשנו בימי שישי בביה"ס שלך, ותמיד תמיד אחזה בי ביום זה התרגשות גדולה. אתה אלוני כדרכך תמיד הגעת בריצה עם עיניים כחולות ענקיות בוהקות וסקרניות, איך ממשיכים? מה עושים היום?

נהניתי לראות איך אתה בקיא ברזי הטכנולוגיה. הצגת תוכנת הפאוור פוינט, למה היא משמשת ומה ניתן לעשות איתה? הכרות עם הפאוור פוינט: פתיחת התוכנה, הוספת תיבת טקסט, הוספת שקופית, הוספת תמונות ועיצוב גופן, בניית מצגת משותפת.

בהחלט תודה לך שהצלחת לחבר אותי למחשב יותר לעומק וכל זה דרך למידה משותפת בחקר הסיפור האישי שלי ב"השיבה הביתה לארץ ישראל דרך מחנות המעצר בקפריסין" ( 1946 -1949).

ההזדמנות להיפגש בתכנית קשר הרב דורי נתנה לי אפשרות לעשות "פסק זמן" ולהיזכר בקורות משפחתי, בעלייתם לארץ, בילדותי כבר בארץ. שמנו לב שילדותי הייתה שונה משלך. התכנית עוררה בי חשק להמשיך ולאסוף עוד סיפורי זיכרונות שיהיו מתנה למשפחתי, לנכדי וניני.

טובה שמואלי תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן