מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי מייק – מיכאל סאלם נולד בשנת 1951 בעיר הררה שבזימבאבווה.

סבא סיפר לי את סיפורם של ארבעת השטיחים, שהגיעו מקורדיסטן, ונמצאים במשפחתי 12 דורות.

קיבלנו אותם במתנה ממלך (שייח') פרס (איראן של היום). השטיחים הם שטיחי תפילה. הם קטנים אבל מאוד מאוד יקרים מפני שהם עשויים ממשי אמיתי ומעוד כמה בדים יקרים וגם העץ חזק, עמיד ויקר.

ארבעת השטיחים עברו בכל דור לבן הכי צעיר במשפחה.  בגלל זה סבא רבא שלי קיבל את השטיחים. הוא היה הצעיר מתוך תשעה ילדים. השטיחים עוברים רק לבנים כי רוצים שהם יישארו תמיד במשפחת "סאלם". בזמן מלחמת העולם השנייה, סבא רבא ג'ו, שירת במודיעין הבריטי, ובסוף המלחמה, בשנת 1946, הוא הגיע בפעם האחרונה לבגדד ופגש את אימו, אחיו ואחותו. כשאמו ראתה אותו, היא רוקנה את התיק הצבאי (קיטבג), וביקשה ממנו לקחת בד לבן ואת השטיחים. הבד הלבן, לכלתו כשיתחתן, והשטיחים שיעברו מדור לדור. הוא סחב הכל בין כמה מדינות, עד שהגיע חזרה לרודזיה והתחתן עם סבתא רבתא שלי, סבתא ליה. סבא רבא שלי, ג'ו, הפר פעם ראשונה במשך כל הדורות את ההסכם. היו לו שני ילדים, סבא שלי, הבכור, ואחותו 'טובה'. סבא ג'ו התלבט הרבה זמן מה לעשות? כי סבא שלי הוא בן, אבל הוא לא הכי קטן, וטובה היא הכי קטנה אבל היא לא בן, ואז היא תשבור את הרצף של משפחת 'סאלם', בסוף הוא כתב בצוואה שלו לאחר פטירתו יש להעביר שני שטיחים לכל אחד מילדיו: סבא שלי ואחותו טובה. סבא מייק מספר: "כשאני רציתי לעלות לארץ ישראל מרודזיה, היה אסור להוציא משם דברים יקרים, כי השלטון בזמנו לא הסכים להוציא מהמדינה חפצים יקרים וכסף, אז החבאתי את השטיחים בתחתית המזוודה, כדי שיחשבו שזה באמת תחתית המזוודה ולא יקחו את זה ממני."

סבא שלי עוד לא החליט למי הוא יוריש את השטיחים, אבל כתוב בצוואה של אביו, שאם לא נרצה את השטיחים, נצטרך להפקיד את השטיחים במוזיאון ישראל, עקב חשיבותם.

סבא שלי – מייק, וסבא רבא שלי – ג'ו, בבר מצווה של סבא שלי

הזוית האישית

שי: לפי דעתי השטיחים נשמרו בגלל החשיבות והמיוחדות שלהם. אני ממש אוהבת את השטיחים האלו כי הם מלמדים אותי על העבר של משפחתי. זה ממש מרגש אותי לראות משהו שנמצא שנים במשפחתי ועדיין נשמר.