מאגר סיפורי מורשת

אני רוצה לספר על סבא שלי מקסים, אבא של אמי. סבא מקסים נולד ב-1956, בעיר בוינסק שברוסיה. אך  בתחילה אתאר קצת את המקום שבו סבא שלי נולד וגדל שהוא אזור נפלא ושמו קווקז. העיר בה נולד וגדל סבא שלי נמצאת באזור של דאגסטאן שהיא  ("ארץ ההרים") שוכנת בצפון מזרח הקווקז, ממזרח לה ים הכספי וממערב צ'צ'ניה. מאז אמצע ה-19, נתונה דאגסטאן בשליטה רוסית, ומאז ימי ברית המועצות לשעבר  היא רפובליקה אוטונומית, חלק מהפדרציה הרוסית. בדאגסטאן התגוררה קהילה יהודית בת עשרות אלפי תושבים, יהודים חיו בסביבה רב אתנית, מאפיין זה השפיע מאוד על עיצוב זהותם של יהודי קווקז ועל מגעיהם עם הסביבה. זו היא קהילה מגוונת באופייה וההשפעות עליה. מאז תחילת שנות התשעים, עלו רוב יהודי דאגסטאן לישראל.

הסיפור שברצוני לשתף הינו סיפור רכישת השכלתו של סבי בגולה. סבא סיפר לי שבקווקז היה נהוג שכל האנשים ילמדו במוסד השכלה גבוהה, באוניברסיטה או במכללה, וחשוב שכל אחד ואחת יהיו עם השכלה גבוהה. ליהודים היה מאוד קשה להתקבל ללימודים במוסד הגבוה. הייתה תחרות מאוד קשה בין הנבחנים במוסדות. בתור יהודי היית צריך להיות חכם מאוד או להמיר את הדת, כדי להתקבל לשם  ובכך להשיג השכלה כדי לחיות בכבוד.

כשסבא שלי היה בן 13, אביו נפטר ממחלת הסרטן, וסבא שלי נותר עם אימו ושני אחיו (אח הבכור שאז היה בן 17 ואחותו בת 15). אמו של סבא שלי הייתה אישה פשוטה ללא השכלה. היא לא למדה בבית הספר,  משום שכשהתחילה מלחמת העולם השנייה היא סיימה רק את השנה הרביעית בבית הספר והלכה לעבוד בשדה, כדי לעזור להוריה. אחרי המלחמה היא התחתנה ולא הצליחה להשלים את לימודיה. לאחר מותו של בעלה היא דאגה לפרנסה ולאוכל לבית ולא הייתה פנויה לעקוב אחרי לימודיו של סבי. אחיו הבכור היה דואג שהוא ילמד ויצליח, אך סבא שלי היה עקשן ולא הקשיב לו. הוא היה מבריז מלימודים והולך לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות. לאחר שסיים את בית הספר, אחיו הגדול ודודו מצד אמא שלו רצו מאוד שילך ללמוד באוניברסיטה כמו שהיה נהוג ברוסיה.

יש לציין, שדודו של סבא שלי היה משמעותי בחייו של סבא, הוא היה קצין בכיר בצבא האדום ובזמן מלחמת העולם השנייה נלחם לצד הצבא האדום. הוא תפס באחד הפעולות קצין נאצי ובזכותו מנעו מספר פיגועים. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא עסק ועבד במקומות גבוהים וחשובים, כולם הכירו אותו והוא עזר להרבה אנשים בכל מיני תחומים. הוא שימש דוגמא לסבא שלי בכל דבר.

אחרי מבחני קבלה ואחרי כל התחרויות הקשות שסבא שלי עמד בהם בהצלחה, הוא התקבל לאוניברסיטה למחלקה של הנדסת בניין. סבי סיים את השנתיים הראשונות, לאחר שיחות מרובות עם אחיו ודודו, אך הודיע להם שהוא לא מתכוון יותר להמשיך בלימודיו, עקב המצב הכלכלי הקשה. אחיו של סבי ודודו מאוד התאכזבו.

סבא שלי אהב מאוד לשחק בשחמט. הוא השתתף בכמה תחרויות של העיר ושל אזור דאגסטאן. לדודו היו משחקי שחמט שהוא לא נתן לאף אחד לגעת בהם, כי הם היו מיוחדים ומעוצבים. סבא שלי תמיד ביקש ממנו אותם, אך הוא תמיד נענה בשלילה. כשסבא שלי הכריז שהוא עוזב את לימודים, דוד שלו עשה איתו הסכם: אם הוא (סבא שלי) יסיים את לימודיו ויביא לו ( לדוד שלו)  תעודת סיום תואר ראשון בהצטיינות, הוא יעניק לו את השחמט כמתנה. כך היה, סבי סיים את לימודיו באוניברסיטה בהצטיינות, וקיבל את השחמט.

בהמשך, שחמט זה עבר לדוד שלי (לאח של אימי), כי גם אצלו היה סיפור דומה. הוא ביקש מסבא שלי את השחמט, כי גם דודי שיחק במשחק השחמט מגיל קטן. סבי לא הרשה לו אף פעם לגעת בהם ורק באירועים מיוחדים הוציא אותם, כי זו המזכרת מדודו. דודי (בוריס) למד בארץ באוניברסיטת בן גוריון, במחלקה למהנדסים, ביו- רפואה. הוא לא רצה להמשיך בלימודיו. סבי עשה איתו אותו ההסכם שבזמנו עשה איתו דודו וכך היה. דוד שלי סיים את לימודיו באוניברסיטה וביום הענקת תעודות הוא קיבל מסבא שלי את השחמט. שחמט זה עובר במשפחתי מדור לדור.

הזוית האישית

אני אהבתי את התוכנית ל הקשר הרב דורי כי כך הייתה לי הזדמנות ללמוד דברים חדשים על סבי לשוחח עמו ולשמוע סיפור על חייו היה לנו כיף יחד מפני שאנחנו לא תמיד יכולים לשבת בפרטיות בלי המשפחה המורחבת ולשוחח על החיים של סבא שלי. היה לי כיף לשמוע קצת על החיים של סבי ומשפחתו , כי זאת גם בעצם משפחתי וכך אני לומד על המשפחה שלי דברים חדשים. אני מאחל לסבי שימשיך להצליח במעשיו ושתמיד יצליח להשיג את מה שהוא רוצה.