מאגר סיפורי מורשת

שוש סלע מורה ואם באופקים, סיפור חייה הוא סיפור המדינה.

שמי שוש סלע ואני ילידת הארץ. נולדתי בשנת 1952  בבית חולים אסף הרופא ואת ילדותי ביליתי במושב פדיה ליד העיר רמלה.

את השם שושנה העניקה לי מדריכת העולים שהייתה במושב. המדריכה הסבירה להוריי כי מדובר בפרח. הוריי באותה שנה עדיין לא ידעו עברית.

אני סוג של ילדת סנדוויץ'. יש לי צמד אחים גדולים תקווה אחותי הבכורה ואבנר ובמהלך השנים נולדו צמד אחים נוספים דליה והרצל .

החיים במושב פדיה לא היו פשוטים, כמו בכל מקום במדינתנו הצעירה. גרנו בצריפים. אימי שרה, תמיד סיפרה כי הצריפים בלילות  החורף היו דולפים ובקיץ היו לוהטים  סיפור שבכל הזדמנות סיפרה לנו.

משפחתי עברה לגור בבית בנוי בשנת 1956. היו לנו שני חדרי שינה ומטבח, השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית .

התנאים בהחלט לא היו פשוטים. ישנו אני ואחיי על מיטות סוכנות שהיו עשויות מברזל. המזרונים היו מזרוני קש, בגדים כמעט ולא היו לנו.  בדרך כלל היינו לובשים בגדים שנתרמו מקיבוצים.

למדתי בקטנותי בגן מעורב, שם למדתי עברית. בבית ידענו כולם את השפה הערבית וזאת הייתה השפה המדוברת בבית. כשהוריי רצו לדבר דברים סודיים אז הם דיברו בתורכית.

את בית הספר היסודי סיימתי במושב בו גדלתי ואת התיכון למדתי בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". המחזור שלי היה מחזור מ"ט, מחזור 100 של בית הספר. עד היום אני זוכרת את מסיבת הסיום שחגגנו יחד עם כל המחזורים הקודמים של בית הספר.

במהלך לימודי בתיכון, פרצה מלחמת ששת הימים, אלו היו ימים קשים. זו הייתה המלחמה הראשונה שחוויתי מחוץ לבית הורי. לצערי הרב השכול לא פסח על משפחתי במלחמה זו בן דודי היקר נהרג על כיבוש ירושלים עד היום סיפור חייו מלווה אותי שמו היה יעקב (סלים).

כאשר הייתי יוצאת מהפנימייה, לשישי שבת, הביתה, לא היתה מאושרת ממני. עד היום מלווה אותי זיכרון ארוחת שבת, עם קידוש ומטעמים של אמא: קובה, אורז, עוגות ועוגיות מיוחדות לשבת, פיתות מעשה ידי אמא ועוד הרבה כאלה.

בימי שבת, נהגנו  לצאת לטייל בטבע. בחורף הלכנו לראות את זרימת המים בוואדיות ואת הפריחה המדהימה שפרחה מסביב למושב. היינו מתקבצים, כל חברי השכבה, ומחליפים חוויות וסיפורים.

עם סיום התיכון, למדתי בסמינר לגננות בנהלל, לאחר שנתיים התגייסתי ליחידת המורות בצה"ל.

את שירותי הצבאי עשיתי כגננת חיילת באופקים, זה היה בשנות ה-70. בתקופה זו, היו מעט מאד בנות שהתגייסו לצה"ל, במושב שלי הייתי פורצת הדרך הראשונה.

כאשר הגעתי  לאופקים, העיר הייתה בראשית דרכה, עיירת פיתוח שכוחת אל, מספר תושבים מועט. קיבלתי עבודה כחיילת בגן חובה. ותיכף בתחילת שנה"ל, אוקטובר 73, פרצה מלחמת יום כיפורים. את הגנים תחילה סגרו ואני והחיילות הנוספות, שהיו איתי, התנדבו לסייע בבתי החולים. עבדתי בבית חולים סורוקה במיון, בקבלת פצועים מחזית הדרום. ועד היום אני זוכרת את המראות הקשים, התקופה הייתה מאד מתוחה ומפחידה.

אילן, שהיה אז החבר שלי, היה בחזית הדרומית ואחיו, אריה, היה בחזית הצפונית, הוא היה מבין כובשי הר החרמון. הימים לא היו קלים, המלחמה ארכה תקופה ארוכה מאד, ובכל יום שמענו על פצועים והרוגים, גם אילן שהיום הוא בעלי נפצע בקרב.

לאחר כחודש  חזרתי  לעבוד בגן, אך החיים לא חזרו למסלולם, אילן עדיין היה מגויס תקופה ארוכה לאחר המלחמה. בסוף חודש מרץ הוא חזר הביתה עם זקן ושיער ארוך ובפיו הייתה בשורה, כי בתאריך 16.5.74, אנחנו מתחתנים.

מאז ועד היום אנחנו  גרים באופקים.

עבדתי כגננת 15 שנים, ולאחר מכן המשכתי בחינוך כיתות בבית ספר "אשלים".

נולדו לנו 4 ילדים שני, הבת הבכורה ולה יש 3 אחים, ארז, מיכאל ואריה.

המשפחה שלנו, היא משפחה מלוכדת ותומכת, אנחנו נפגשים בשבתות ובחגים, בימי הולדת ושמחות.

הזוית האישית

אופק אומר שהוא פוגש את שוש בבית הספר הרבה אבל אף פעם לא ידע שמסתתר מאחוריה כזה סיפור… אפשר לומר שגם שוש וגם אופק הכירו אחד את השני סוף סוף. אופק מסכם ואומר: "אני לא מבין איך היא חיה והסתדרה בלי פלאפון…".