מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בברלין בתאריך 8.6.1929, אך סיפור משפחתי מתחיל הרחק משם.  תחילת דרכה של משפחתי באיזור גליציה.  אמי, נלי פניג (ביידיש: ניחה) נולדה בשנת 1902  בעיירה קטנה  בשם קולצ'יזה (kolaczyce), בגליציה המזרחית, שהיתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית והיום היא חלק מפולין, קרוב לגבול עם אוקריאנה.   אמי היתה הבת הבכורה מבין 9 אחים (7 בנות ושני אחים). הוריה היו משה פניג ורבקה לבית מנדל. שניהם נולדו בזמיגרוד נווי (zmigrod nowy), בגליציה המזרחית, אך עברו בהמשך לעיירה שכנה, קולצ'יזה.  סבי היה גדול בתורה ובמשך כל חייו למד ושקד על לימודי קודש.     בשנת  1914, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, הרבה יהודים ברחו מגליציה המזרחית כי פחדו מפלישת הצבא הרוסי. גם משפחת אמי ברחה לגרמניה, לעיר פרנקפורט  באותה השנה, כשאמי נחה הייתה בת 12.  בגרמניה היא למדה בבית ספר גרמני ושמה שונה לנלי.    אבי ,איזידור (ישראל) פינצ'ובסקי  מזמיגרוד נווי, העיירה השכנה בה נולדו הוריה של אימי, היגר לגרמניה, כנראה לבדו, לאחר מלחמת העולם הראשונה.  הם התחתנו בשנת 1926  ועברו לגור בברלין.  אבי היה סוחר פרוות.   אחותי סוניה ואני נולדנו בבית חולים היהודי בברלין. היא נולדה ב1928 ואני שנה אחריה, בשנת 1929 (תרפ"ט).  למרות ששנינו נולדנו בגרמניה ויש לנו תעודות לידה גרמניות, אין לנו אזרחות גרמנית כי לפי חוקי גרמניה, רק ילדים של אזרחים גרמניים  מקבלים אזרחות גרמנית. במשך כל שנותיהם בגרמניה הוריי ואנחנו הילדים היינו במעמד של מהגרים פולניים ולכן גם אנחנו היינו פולניים.     אבי לא הרבה לדבר על הוריו ושאר בני משפחתו שנשארו מאחור בפולין.  ידוע לי שאביו, מאיר, נולד בברוזוזוב (brzozow- עיירה שכנה בגליציה המזרחית) ואמו, חנצ'ה שרה לבית קריל, נולדה בזמיגרוד נווי, שם גם נולד אבי.  ידוע לנו שסבי התחתן בשנית לאחר מות סבתי, אך אין לנו פרטים על משפחתו החדשה.  עד 1939 אנחנו יודעים שסבי חי בזמיגרוד נווי.  בעקבות מלחמת העולם השנייה נותק הקשר עם משפחתו של אבי ואיננו יודעים בוודאות מה עלה בגורלם. אנחנו מניחים שכולם נספו בשואה, למרות שלא מצאנו עדויות עליהם "ביד ושם". ידוע שהנאצים רצחו את כל היהודים שנשארו בזמיגרוד נווי ובכך הושמדה במלואה הקהילה היהודית במקום. לאחר מלחמת העולם השנייה נודע לנו על שני בני דודים שנותרו בחיים, אחד גר בארצות הברית והשני באורוגואי.  אבי לא הרבה לדבר ולשתף אותנו אודות משפחתו שנשארה באירופה ונטבחה שם.   איני זוכר הרבה משנות ילדותי בברלין. אחותי סיפרה שגרנו קרוב לכיכר בה התקיימו עצרות תמיכה בהיטלר. כנראה שאני התרשמתי מאד מהחיילים הגרמנים והייתי מחקה אותם כשצועדים. במוצאי שבת אחד ב – 1933, כשסבי חזר מבית הכנסת, חייל גרמני אחד תפס אותו מהצוואר ואיים עליו. הוא נבהל מאד וכבר באותו ערב לקח רכבת לפריז ולאחר  מכן אנחנו הצטרפנו אליו  בפריז.  בפריז הוריי עבדו יחד עם קרובי משפחה במסעדה כשרה שקראו לה "פלסטין". במסעדה היה מטבח בשרי ומטבח חלבי. המלצרים שעבדו במקום היו חברים במפלגה הקומוניסטית. הם ניצלו את מעמדם וערכו שם כנס לא חוקי של מפלגתם ובהמשך ערכו שביתה שגרמה לסגירת המקום. הם וחבריהם התיישבו על כל השולחנות במסעדה ולא איפשרו ללקוחות  להכנס  כדי לאכול במסעדה ובכך גרמו לסגירת העסק.   למזלנו היו לנו קרובי משפחה של אמי שהיגרו קודם לכן ללימה פרו אחותה סוניה ובעלה חיים מנדל. הם ארגנו לנו ויזה (אישור כניסה) ולכן יכולנו לעזוב את אירופה ב1935, לפני מלחמת העולם השנייה. אפשר להגיד שבזכות דודי חיים, שטייל בצעירותו בדרום אמריקה ולאחר מכן השתקע בלימה,  אנחנו  ואח ואחות נוספת של אמי ובני זוגם  ניצלנו מהנאצים.  בהמשך הצטרפו עוד חמישה בני משפחה בדרגה שנייה.  הורי אמי ושלושת אחיותיה הצעירות עלו לארץ ישראל והשתקעו בבני ברק ב1939,  מעט לפני המלחמה. סבי היה סוחר וכנראה שילם סכום מכובד להשגת סרטיפיקט לעלייה ארצה. לאמי נותר אח אחד בגרמניה,  מורדכי, (מקס) פניג.  בהתחלה הוא לא האמין שיקרה משהו רע ליהודים  אך כשהבין את חומרת המצב, כבר לא ניתן היה לקבל אישור עלייה לארץ או ויזה לפרו או למקום אחר והוא ואשתו הטרייה נספו בשואה. עזבנו את צרפת באונייה באפריל 1935. ההפלגה ארכה כשלושה שבועות.  בהתחלה גרנו בלימה באותו בית עם הדודים חיים וסוניה מנדל ותינוקם, והדודים צילי ואהרון מנדל וגם הדודים לאו ורשה פניג.    בהמשך, עברנו לבית אחר עם דודה צילי ודוד אהרון. שניהם עבדו עם הוריי בחנות למעילי פרוות וחנות לתפירת חליפות לגברים. רק מספר שנים לאחר מכן, עברנו לבית משלנו.  בהמשך, היתה תקופה שגם אצלנו התארחו קרובים שהגיעו מאירופה.   כשעברנו לפרו אני הייתי בן שש ואחותי הייתה בת שבע. התחלנו ללכת לבית ספר ולמדנו ספרדית (ושכחנו את הצרפתית) ובבית אנחנו דיברנו גרמנית ויידיש.  באותה תקופה היה לנו מאוד קשה לשמור כשרות  ואת השבת כי הקהילה היהודית בלימה היתה קטנה מאוד וברובה מורכבת ממהגרים כמונו. היה רק רב אחד בעיר והוא דאג לכל צרכינו (שוחט, מוהל וכו'). עם כל הקושי, ידענו לשמור על חיים יהודיים עשירים, כולל כמובן לימודי קודש.  בלימה  היה מקובל לפתוח עסקים בימי שבת, אך כמובן שאצלנו העסק היה סגור וגם לא איפשרנו שהעובדים המקומיים יעבדו בשבת. גם בבית הספר ידעו שאני לא לומד בשבתות ובחגים יהודיים וכיבדו את זה.  בימי שבת וראשון למדנו עברית,  וקריאה למדתי בעיקר מהתפילות.  הלכתי גם לתנועת נוער בית"ר ושם התחברתי לערכי הציונות ולכמיהה למדינה לעם היהודי.

          בשנת 1945 סיימתי את לימודיי התיכוניים בלימה והתקבלתי ללימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת אוקלהומה, בארה"ב.  למדתי באוקלהומה בין 1946-1950. כשסיימתי את לימודיי חזרתי ללימה כמהנדס חשמל ומצאתי עבודה במקצוע שלי.

 ב-1946 היתה התארגנות של חברי ביתר בארה"ב שרצו לעלות לארץ באניית מעפילים כדי להצטרף לאצ"ל. אני הצטרפתי לקבוצה וביטלתי את הרישום שלי באוניברסיטה כשנודע לי על תאריך ההפלגה אך  ברגע האחרון שמעתי מבן דודי שתוכנית ההפלגה בוטלה, כנראה בשל קשיי מימון, ולכן הייתי צריך לבקש מהאוניברסיטה שיאפשרו לי לחזור ללימודים. אף פעם לא סיפרתי להוריי על כוונתי לעזוב את הלימודים ולעלות לארץ.

 בשנת 1947, אמי, שמאד התגעגעה להוריה ואחיותיה (לא ראתה אותם מאז שעברו לצרפת ב-1933), החליטה לנסוע לבקר אותם והפליגה לארץ באניה יחד עם אחותי סוניה. כאשר אמי חזרה לפרו, אחותי נשארה עם המשפחה בבני ברק ואח"כ התחתנה והקימה את משפחתה בארץ.    מספר שנים לאחר מכן אמי חלתה בסרטן ונפטרה בשנת 1956 בלימה.  לאחר מות אמי עזבתי את עבודתי כמהנדס ועברתי לעבוד עם דודיי צילי ואהרון בעסקים המשפחתיים.  לאחר פטירת אימי, אבי לקה בשבץ מוחי שני ומאז נשאר מחוסר הכרה, למרות שניסינו בכל דרך לעזור לו ולרפא אותו. בעקבות זאת, אחותי סוניה ביקשה להביא אותו לישראל. בתחילת 1958 החלטתנו להטיס אותו כל הדרך מפרו לארץ כי חשבנו שכאן הוא יוכל לקבל טיפול יותר טוב. הטסתו היתה כרוכה במבצע לוגיסטי מאד מסובך.  לצערנו הוא  נפטר מספר חודשים לאחר מכן, יום אחרי שמחת תורה באותה השנה ונקבר בארץ בקריית שאול.  במשך כל חיי חלמתי לעלות לארץ אך רק ב-2007 הגשמתי את חלומי.  לאחר שהבאתי את אבי לארץ בשנת 1958נאלצתי לחזור ללימה כי הייתי חייב לעבוד בעסק המשפחתי וכך השנים עברו.  אחרי זה, ב1960, התחתנתי עם אשתי נעמי לבית אברמסקי ז"ל אשר הכרתי מאז שהייתי קטן. הוריה גם היגרו לפרו מאירופה והם היו מכרים של הוריי. כשגדלנו התחלנו לצאת והתחתנו. נולדו לנו  3 ילדים: הבכורה נלי (על שם אמי) השני איסי (על שם אבי איזידור) והשלישי אנריקה (צבי- על שם האבות של הורי אשתי).    לאחר שהתחתנתי פתחתי עם דודי אהרון ושני שותפים בית חרושת קטן לשרשראות ותכשיטים מכסף, זהב, נחושת וארד בשם "ליאור". עם הזמן השותפים עזבו ונשארתי עם דודי הבעלים של המקום. בהמשך גם בנינו יחד שלושה בניינים.   לאחר שילדנו סיימו את בית הספר היהודי, הם עלו לארץ לבדם, התחתנו והקימו משפחות ברעננה. יש לי 11 נכדים.  ארבעה מנלי: יואל, נוגה, איתי ואריאל, שלושה מאיסי: נועה, יואב ואסף, וארבעה מצבי: איתן, אייל, אמיר ונעמה.  בעוד מספר חודשים נכדי הבכור יואל עומד להינשא.  לאשתי, נעמי ז"ל ולי היה קשה מאד להיות רחוקים מהילדים והנכדים, אך לא היה פשוט לעזוב, גם בגלל הפרנסה וגם בגלל שלא יכלנו לעזוב את חמי (אביה של אשתי) שהיה מבוגר מאד. לאחר שסגרתי את העסק וחמי נפטר בגיל 102, יכלנו סוף סוף להגשים את החלום ולהתאחד עם הילדים והנכדים בארץ ומיד נערכנו לעליה. מכרנו את הבית וכבר היה לנו תאריך לעלות ארצה. אשתי חלמה להגיע להולדתו של נכדנו העשירי. אך בספטמבר 2006, מספר חודשים לפני מועד העלייה ולאחר שמכרנו את הבית והיינו עסוקים במכירת תכולתו לקראת העלייה, אשתי נעמי ז"ל חלתה ולאחר כשלושה חודשים נפטרה. לכן, נאלצתי לעלות לארץ לבדי, בפברואר 2007.  בשבע השנים הראשונות גרתי ברעננה, קרוב לילדים ולנכדים. למדתי עברית באולפן לעולים והלכתי להרצאות רבות. לפני פחות משנתיים עברתי לגור בבית דיור מוגן בכפר סבא.  ועכשיו בישראל אני פשוט מרגיש בבית.        תשע"ו, 2016