מאגר סיפורי מורשת

סיפורים מפי סבא מאיר שבת

התיישבות היהודים באזור מלאבר בקוצ'ין (הודו)

בתקופת שלמה המלך הגיעו ספנים להודו למטרת מסחר של תבלינים ובשמים, המקום מצא חן בעיניהם, ונשארו, וכך החלה ההתיישבות הראשונה שבקוצ'ין שבהודו. בתקופת גירוש ספרד, 1500 לספירה הגיעו יהודים נוספים והגיעו גם מעירק. הייתה קבוצה שהגיעה מהולנד גם בתקופה זו, אולי 100 שנה אחרי. העיסוק של היהודים בקוצ'ין היה בחצר המלך: יועצי מלך קוצ'ין.

המלכים לאורך השנים היו מרוצים מעבודת היהודים ולכן היהודים קיבלו הרבה מתנות מהמלכים- חלקות אדמה שבהם נטעו קוקוס ובננות.

בסך הכול היו ליהודים חיים טובים בקוצ'ין. היהודים רכשו המון כסף ורכוש, היו עשירים (אילו היו מצליחים להביא חלק מהכסף ארצה בתקופת העלייה לארץ הקוצ'ינים היו יכולים לחיות בארץ כעשירים מאוד).

אבא שלי היה קצין בחיל הרגלי, והוצב בין סין להודו על הגבול. הוא עבר הרבה הרפתקאות במסגרת השירות הצבאי של צבא הודו. השתחרר מהצבא עקב תאונה שקרתה לו בצבא, בתאונה, הוא היה ספורטאי- קופץ במוט ובאחד מהתחרויות הוא חטף מכה בחזה ומזה החלה מחלה, בזמנו לא קיבל טיפול רפואי טוב וכעבור שנתיים נפטר. כאשר היה בן 50 בערך.

עול הכלכלה ופרנסת המשפחה נפל על כתפיה של אמא, היא הייתה אשת חייל. החלה להשיג כספים מהשלטון המקומי עם הרבה מלחמות ומאבקים אבל בכל זאת השיגה פיסת אדמה, חלקה של רצועת חוף מול הים, סוחרים שהגיעו לשוק עם סחורות היו קושרים את הסירות מול הבית על החוף ותפקיד המשפחה היה לשמור על סירותיהם ובתמורה הם היו נותנים חלק מסחורת השוק כתשלום למשפחה, זו הייתה הפרנסה בעצם, אני זוכר שבתור ילד בגיל- 8 הייתי צריך לשמור על הסירות, שיהיו קשורים כמו שצריך.

הלימודים החלו כל יום בשעה- 9:00 עד השעה הזו  דאגתי שהסירות יהיו קשורות ומסודרות והולך ללמוד. בצהריים כולם חזרו הביתה לשעתיים של הפסקה, גם אז הייתי דואג לסירות. בשעה 14:00 חזרנו ללימודים עד השעה 16:00.

כל הזמן היינו משחקים בחוף, שוחים המון. חוצים נהרות בשחייה, אוכלים בננות, קוקוס ומנגו מן העצים ממש כמו בגן עדן.

הבית היה ממוקם על החוף ובמרכז מטעי קוקוס. אחרי הלימודים בשעה 17:00 אמא שלי הייתה שולחת אותי ל"חדר" שנמצא בעליית בית כנסת שם למדתי תורה. החיים בקוצין היו רגועים שלווים ונינוחים,

בשנת 1959 עליתי לארץ עם אמא והאחיות שלי. בנמל תעופה- מסגרת "עליית נוער" לקחה אותי ואת אחותי הדסה לפנימייה, ב"רמת הדסה" למספר חודשים, לאחר מכן הלכנו לקיבוץ "דגניה ב' " שבכינרת ומשם לירושלים לחוות הנוער הציוני שם גדלתי ולמדתי.

(הייתי צריך לסיים את הלימודים ולהתגייס לצבא ישראל בעצם 3 שנים לפני הזמן כי וועדת הקהילה הקוצ'ינית בקוצ'ין רצתה להעלות את כולם ארצה, אז כדי שאצליח להתקבל הקפיצו את הגיל שלי ב- 3 שנים. כך הייתי החייל הכי צעיר בעצם.)

הקליטה בארץ שלי ושל הדסה הייתה קליטה מהירה. התחברנו מהר לאורך החיים בארץ, למדנו עברית מהר. תמיד הייתי מוביל, מנהיג, ראש קבוצה של כל חברה אליה הגעתי. המעבר לארץ היה חיובי, הייתי תלמיד מצטיין וכל שנה הייתי מקבל פרס ראשון בכל בית ספר שבו למדתי. לפני הגיוס עבדתי ועזרתי לאמא בפרנסת המשפחה, הייתי מסגר ובעצם הייתי "מנהל מסגריה".

כשעלינו לארץ המשפחה התמקמה בכפר יובל (אני והדסה עלינו במסגרת עליית הנוער לפנימיה). החיים בכפר יובל בשבילי היו בזמן חופשות מהפנימייה, הייתי מטייל בכרם של גפנים אותם המשפחה גידלה. היינו גדלים בבית של הדוד, היו לנו רפתות ולולים, היינו שותים חלב הישר מהפרה… גידלנו גם תפוחים, מלפפונים ועוד גידולי שדה לפי העונה.

לכל משפחה היה את השטח שלה, לא היו פועלים שעזרו, אנו מתגעגעים לטעם של הפירות והירקות שהיינו קוטפים מן השטח ומיד אוכלים. פירות וירקות בטעם אחר…

לא כמו היום שקונים בסופר. חשוב לי לציין שהיינו בני משפחה מהמשפחה המורחבת שהתיישבו ב"כפר יובל" שבצפון עוד בשנת 1946, לכן כאשר אמא שלי ואחיות שלי הגיעו לכפר יובל הם גרו על יד הבתים של בני המשפחה. "כפר יובל" החל בתור התיישבות קוצ'ינית ובהמשך התווספו גם עולים מכורדיסטן.

בשנת 1960 בערך כל המשפחה עזבו לבאר שבע שבדרום. מי שהחליט על המעבר היה הדוד המבוגר, שהחליט שלא טוב יותר לגור שם, הוא ראה ששנה זו הייתה שנה של מיתון. זו הייתה שנת המיתון הגדולה בארץ, והיה קשה כלכלית לכולם. בנוסף הסוכנות היהודית לא רצו שנעזוב שם, לכן המשפחות שבתו בירושלים בשביתה גדולה, המאבק הצליח וכך קיבלנו דירות קטנות מהסוכנות בבאר שבע.

חיינו בדירה קטנה של 28 מ"ר, התחלתי לעבוד במשך היום וללמוד בערב. למדתי טכנולוגיה ושרטוט במשך שנתיים ולאחר מכן התגייסתי לצבא, זו הייתה שנת 1966. שרתתי חצי שנה ולאחר מכן נשלחתי מקורס לקורס בצבא ובזכות זה אני יודע להפעיל כלי נשק, משק תבלה, רגמיסט, מקלען, לוחמה כימית ושימוש בלהביורים. בצבא שרתתי גם במלחמת ששת הימים, שרתתי במלחמה בחבלה ופירקתי מוקשים באדמה.

כשהשתחררתי התקבלתי לתעשייה אווירית והייתי ראש צוות. במסגרת העבודה למדתי הנדסה כדי להיות מנהל מחלקה.

המשכורת הראשונה שלי הייתה 356 שקל ישן, שזה נחשב בין המשכורות הטובות בשוק. השקל הישן הוא המטבע שלפני הלירה. בשנים אלה החלטנו סבתא מרים ואני להתחתן, הייתי בן 21 וסבתא בת 19.

אנו מכירים בעצם מאז היותנו ילדים, אנו רחוקי משפחה, כאשר התבגרנו אהבנו אחד את השני. אני זוכר שרכשנו מקרר עם בלוקים של קרח, זה מה שהיה אז בתקופה זו. היה עובר עגלון בעגלה שמוכר בלוקי קרח, והיינו קונים ומכניסים למקרר, וכך היינו מקררים את האוכל. בהמשך בשנות השבעים הכסף היה מטבע לירה. את הלירה היו פורטים לגרושים, בלוק קרח היה עולה מספר גרושים.

בהתחלה גרנו בבית עם אמא שלי- סבתא רבא, בשנת 1972 עברנו לגור באופקים בשכונת דדו, זו היא שכונה שהקימה התעשייה האווירית כדי לעודד התיישבות של זוגות צעירים בעיירות הפיתוח. כך שכל התושבים בשכונה היו בעצם חברי לעבודה. בהמשך הצטרפו תושבים נוספים מקומות עבודה שונים, שם נולדו הילדים: דודה גלית, שדמית  ,דוד דודי  ודודה מיה לפי הסדר הזה . אני זוכר שהייתה להם ילדות מאושרת,,, כל  אחר הצהרים היו משחקים עם חברים בשכונה, הם היו מאוד מגובשים והתנהגו יפה אחד לשני, ילד בגן שיחק עם ילד בכיתה ו, לאף אחד זה לא היווה בעיה, הם שיחקו משחקי ילדות אנו קוראים לזה היום, כמו: מחניים, ארצות, 3 מקלות ועוד… אלה משחקים שכל הגילאים יכולים לשחק בהם.

אני זוכר שראש הממשלה היה דוד בן- גוריון, הוא אהב מאוד את העדה הקוצ'ינית. ואז הוא אמר: "אם אתה תיתן את החינוך שאתה נותן לילד שלך ואת אותו החינוך תיתן לילד הקוצ'יני שרק עלה לארץ- הוא לא ייפול ברמה שלו…". הוא דגל בחינוך שווה לכולם. ראש הממשלה טיפח את העדה הקוצ'ינית והגיע הרבה לבקר. כולם קראו לו "הזקן". הזקן האמין בילדים הקוצ'ינים העולים לארץ.

הסיפור המיוחד שלי:

בשנות ה- 80 בניתי בית שהיה בית חלומותיי- בית שעשוי מפח מגולוון, בית עגול שהיה מבודד בשעם, אז עזבתי את תעשייה אווירית וניהלתי מפעל של סילונים, שאלה פחים מגולוונים, אותם היינו מוכרים למושבים ולקיבוצים, שם הם שמרו את התבואה של השדות. אני החלטתי שאפשר לגור באחד כזה- זה היה ממש פרויקט חיי, אז תכננתי את הבית, קיבלתי אישורי מהנדסים ובניתי אותו… בית למופת!  בית גדול ומרווח מעוצב אומנותי, הילדים אהבו לגדול בו, אני זוכר שהרבה אנשים היו דופקים בדלת ומבקשים רשות להסתכל מבפנים, הבית היה מסקרן את כל תושבי האזור, יותר מזה הוא נכנס לגיליונות של הירחון "בניין ודיור", זהו ירחון של מהנדסים ואדריכלים בוני בתים, אני יודע שהוא נמצא גם במפות האוויריות של הטייסים מבסיס חצרים, שכן הוא משמש נ"צ. במבט מלמעלה הוא נראה שני עיגולים, לכן הוא שימש כנקודת ציון.

עזבתי את המפעל כשהחלטתי שאני רוצה להיות אמן, ומאז ועד היום אני עושה אומנות שימושית לבתי כנסת: את התיקים של ספרי התורה, ההיכל של ספרי התורה, כסאות בית כנסת מעוצבים, העסק היה נקרא "עיצוב אחר", כיום אני גר עם סבתא בכפר רופין.

תשע"ח

הזוית האישית

חוויתי מהקשר הרב- דורי ומהעבודה ביחד: אני מאוד נהניתי מהעבודה מכיוון שאני למדתי עוד על סבא וגיליתי דברים שלא ידעתי, כגון: לא ידעתי שסבא היה שומר על סירות וכך הם היו מרוויחים כסף! לא ידעתי שאבא של סבא מת בגלל מכה בחזה. נהניתי ללמוד על המורשת הקוצ'ינית שלי, לא ידעתי שהיהודים התמקמו בהודו מתקופת שלמה המלך, זו היסטוריה מאוד מעניינת ובעיני מאוד מיוחדת, גם הבית מפח מסקרן אותי, אני חושב שסבא שלי הוא איש אשכולות, שמתעסק בהרבה דברים שמעניינים אותו, הוא לא אדם רגיל, הוא אדם מעניין. סבא לא יכול היה להגיע אבל אני מאוד נהניתי לכתוב ולהבין דברים שלא ידעתי.