מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל, בחיפה. משפחתה של אימי עלתה לארץ בשנת 1757 לצפת, ומשפחתו של אבי בשנת 1868, לאום ג'וני שבעמק הירדן.

תפיסת החיים של סבא רבא שלי הייתה עבודת האדמה וחשיבותה הלאומית בדרך להקמת מדינה יהודית.

אבי

אבי שירת בחיל הים הבריטי, במלחמת העולם השנייה. במסגרת חברותו בהגנה, במבצע שהיו לו מספר שותפים, הם גנבו נשק מהבריטים לטובת ההגנה. כתוצאה מכך, חיפשו אותו הבריטים, ולכן ההגנה שינתה את שמו והנפיקה לו תעודת זהות חדשה. אבי עבר לקיסריה, יחד עם חבורה שביניהם היה גם יוחאי בן-נון, גיבור ישראל, ולימים מפקד חיל הים. החבורה הזאת הקימה את הפלי"ם, לימים חיל הים. אבי לימד את החבורה לשחות – הוא היה אלוף הארץ בשחיית חתירה. חבורה ששמרה על החברות עד יום מותם.

אימי

אימי נולדה באוסטרליה ועלתה ארצה עם סבתי (היה לה דרכון אוסטרלי). היא התגייסה להגנה, והבריטים קיבלו אותה לעבודה במפקדה הבריטית בחיפה. כתוצאה מעבודה זו, היה לה סיווג ביטחוני בריטי גבוה, וכך היא יכלה להסתובב בכל מקום שבו נכח הצבא הבריטי, והיה אסור לאזרחים להסתובב שם. היא הייתה עוברת על החופים, ומאתרת מקומות שבהם אפשר להנחית את ספינות המעפילים, וגם אחת הפעולות הנועזות לפיצוץ הרדאר הבריטי בסטלה-מאריס. אמי העבירה את השרטוט של המבנה הפנימי של הרדאר. את כל המידע, היא הייתה מעבירה לאבי, שהיה המקשר. מהקשר ביניהם צמחה אהבה, לימים חתונה והקמת משפחה – אני ומאוחר יותר אחותי, הגר.

המשפחה

בשנת 1908, עברה המשפחה למושבה כינרת, והייתה בין המשפחות הראשונות. במושבה הייתה חווה חקלאית בשם "חצר כינרת", ששם עברו הכשרה, קיבוצי עמק הירדן, לפני שעלו על הקרקע. ביניהם, הייתה גם המשוררת רחל.

המושבה כינרת שוכנת על שפת ימת הכינרת, בצפון הארץ. אני גדלתי לתוך עבודת האדמה, וכבר מגיל 5 עבדתי עם אבי במשתלת הירקות ובגידולם. גידלנו עגבניות, מלפפונים, פלפלים, חומוס, תלתן ואספסת לפרות שהיו לנו ברפת. בגיל 9 אני כבר בוגר, ואבא מלמד אותי לקצור את האספסת והתלתן ולהעמיס על העגלה, לנסוע לרפת ולהאכיל את הפרות. בתום העבודה קיבלתי פרס, אבי זרק אותי על הסוסה בלי אוכף, והייתי יוצא יחד עם חבריי לטיולי סוסים. בקיץ היינו עורכים תחרויות שחייה בכנרת עם הסוסים או תחרויות ריצה על החוף. ילדות מאושרת.

אבל, פעם אחת, אבי העניש אותי עונש קשה ביותר. זה קרה אחר הצהריים אחד, כאשר נסענו לשדה, לשתול חצילים. אני מחלק את השתילים, והוא שותל, ונותרה עוד שורה. אמרתי לאבי: "אבא, היום יש בצמח סרט לילדים, ואם אני אמשיך לחלק את השורה, אני לא אגיע לתחילת הסרט." כמובן, שהלכנו ברגל. צמח הייתה רחוקה 3 קילומטר מהמושבה. השארתי את אבי בשדה, והלכתי לסרט. למחרת, הוא אמר לי: "לא גמרת לחלק את השורה. אני לא מדבר איתך." שבוע ימים, לא החליף איתי מילה. ומאז, לא העזתי להמרות את פיו.

בגיל 18, התגייסתי לצבא, לנח"ל המוצנח. אבי ואמי עזבו את המושבה. אבי הפך לפסל, והם עברו לירושלים. אני בתום הצבא, ירדתי לקיבוץ עין גדי, שם התחתנתי במפל הגדול בנחל דוד, עם אשתי, יהודית ויינר. לאחר שהתחתנו, שונה שם המשפחה להראל. בעין גדי נולדה בתי הבכורה ליאת. מעין גדי, עברנו בשנת 1966 למושב אלמגור.

היינו בין מייסדיו. ישבנו שם 7 משפחות, אל מול הסורים, והרגשנו שאנחנו שומרים על האדמות ועל הגבול. שם נולדו בתי כינרת ובני ירון.

עד היום, אנחנו חקלאים שמגדלים מנגו וליצ'י. לירון יש גם משק באלמגור, והוא ובנותיי, ממשיכים את המסורת המשפחתית, עבודת האדמה.

קישור לסיפור בפורמט PDF:   השורשים בארץ ישראל

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.