מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים שגב סבא של איתי שגב. נולדתי בשנת 1949 בעיר מוגדור הנקראת גם אסוארה שבמרוקו להורי יצחק ז"ל ומימי סבג.

העיר מוגדור היא עיר ציורית על החוף של האטלנטי עם חוף ים מדהים, נמל דייגים וסחורות עם מצודה פורטגזית. יופיה של העיר ויחודה הפכו אותה לאתר מבוקש על ידי יוצרי סרטים מפורסמים כמו הבמאי אמריקאי ידוע אורסון וולס.

משפחתי כמו משפחות יהודיות רבות גרה בשכונה יהודית הנקראת מלאח, זו  – שכונה יהודית סגורה, היה לנו בית גדול בן שלוש קומות עם בית כנסת צמוד גדול ומושקע שאבא שלי היה אחראי על תחזוקתו בנוסף להיותו היה סוחר בדים ובעל חנות. כמו כל המשפחות היהודיות בקהילה גם משפחתנו הייתה משפחה ששמרה על ערכי המסורת והדת היהודית, כמובן שכל החגים היהודיים נחוגו במשפחה בחגיגיות רבה.

בית הכנסת המשפחתי – שופר עובר מדור לדור

מאחר ולמשפחתי היה בית הכנסת, בראש השנה היה נהוג שבעל בית הכנסת יתקע בשופר בחג ראש השנה ובצאת יום הכיפורים – זה נחשב למצווה גדולה שרק בודדים זוכים לה פעם בשנה. השופר שבו היו נוהגים לתקוע בבית הכנסת של משפחתי נמצא במשפחתנו ועובר מדור לדור ונשמר אצל הבן הבכור של המשפחה בדרך כלל, כיום, זה אני (זה עבר מסבא של אבי ז"ל "חיים סבג" שעל שמו אני נקרא, עבר לסבא שלנו מצד אבי ז"ל "משה סבג", שאחי משה נקרא על שמו – עבר לאבי ז"ל ונמצא אצלי עכשיו כחפץ מאוד חשוב ובעל ערך בעיני ובעיני משפחתי. השופר הוא הקול העובר בין הדורות במשפחה ומחבר אותנו כחוליה בשרשרת הדורות המשפחתית .

החיים במרוקו היו רבי תהפוכות  שינויים פוליטיים ושלטוניים שינו את מעמדם האזרחי של ההודים. אחרי הסתלקות השלטון הצרפתי ששלט במרוקו עד שנת 1959, היהודים חיו בפחד מהשלטון הערבי, למרות שהמלך הורה להגן על היהודים. זכורים לי  פטרולים (סיורים) של חיילים סנגאלים, שפטרלו בשכונה שלנו ככוח שנשאר אחרי הסתלקות השלטון הצרפתי.

בשנת 1963 – ההורים שלי השתכנעו שאין מה לעשות יותר במרוקו וחייבים לעלות לישראל אחרי שכבר הרבה יהודים עזבו, כך שבמהלך יוני 1963 (לפני 55 שנים) תוך שבועיים ההורים שלי התקשרו עם ארגונים הציונים (כך נקראו נציגי העליה של מדינת ישראל שהסתובבו בין היהודים עם שמות בדויים וכצרפתיים) ועד כמה שאני זוכר, תוך שבועיים אבא שלי מכר את הבית את בית הכנסת ואת החנות והכסף שקיבל המיר לכסף צרפתי שנעטף בשקיות ניילון והוחבא  בנעלים עם סוליה כפולה שיוצרו במיוחד אצל סנדלר יהודי שכונתי, ועם מזוודות ובגדים מועטים עזבנו בלילה אחד של יוני 1963 עם משאית (אנחנו בארגז של המשאית) לא באוטובוס מפואר. משפחתנו ומשפחת דודתי עזבו את העיר מוגדור לכיוון העיר הראשית קזבלנקה והגענו לחוף הנמל של קזבלנקה וברציף שומם העלו אותנו על אנייה רעועה שאני זוכר את השם שלה אספרנטוס (תקווה) ובתוך האנייה לא היו חדרים אלא אולם גדול עם מיטות קומותיים מפלדה ששם כל היהודים משפחות שלמות ישנו ובילו כ- 10 ימים בים עד שהגענו לעיר מרסיי בדרום צרפת. שם קיבלו אותנו נציגי מדינת ישראל הרשמיים ושיכנו אותנו במחנה ענק שנקרא CAMP DE ARENAS להתארגנות לפני הגעה לארץ, ההתארגנות הייתה לרכוש … דברי חשמל ולארגן אותם במשלוח במכולה לארץ לפני שאנחנו מגיעים לארץ בטיסת אל על לאחר חודש.

בהגיענו לארץ התקבלנו בשדה התעופה לוד (היום זה נקרא בן גוריון) כמובן רישומים, איבוק נגד כינים בדיקות רפואיות וקבלת תעודה עולה. אני יכול להגיד לשמחתי או לצערי, אמא שלי התעקשה להגיע לקריית שמונה יחד עם אחותה שכבר היה לה בן שהגיע כ- 5 שנים קודם ושימש כקצין משטרה בתחנת קריית שמונה. הגענו לקריית שמונה, שיכנו אותו בדירת עולים בגודל של 60 מ"ר עם 3 חדרים בבניין בין 8 קומות עם עוד הרבה עולים ממרוקו והודו.

כמובן שבגיל 13 הייתי כבר צריך להמשיך את התיכון שהתחלתי במרוקו. ואז ללא ידיעת השפה נכנסתי לתיכון דנציגר בקריית שמונה בכיתה י' וכל שנת הלימודים (שנת 1964) התבזבזה כי לא עשיתי מבחנים כי היו לי קשיים בלימוד השפה העברית החדשה. ורק בכיתה י"א למדתי כמו שצריך וסיימתי מגמת פיזיקה ומתמטיקה עם בגרות. בתום הלימודים התגייסתי לצ.ה.ל שירתי בחיל התותחנים כקצין עמדת סוללות. התחתנתי נולדו לנו שלושה בנים שהבכור שבהם הוא האבא של איתי שגב נכדי, עמו אני משתתף השנה בתכנית.

שירתי במילואים עד דרגת רב סרן והיום עדיין עובד לאחר גיל פנסיה, ומשמש כמנהל מפעל מתכת גדול בקריית שמונה.

אני גאה ושמח שהורי החליטו לעלות לישראל ולא לקנדה או צרפת כי חלק מהאחים ואחיות של אמי היגרו לצרפת וקנדה ולא עלו לישראל. החיים בקריית שמונה עם הקשיים והתקופות הביטחוניות חישלו אותנו ועצבו את מי שאנחנו. אני עוד יותר שמח שיש לי נכד חמוד וטוב כאיתי כי אם לא הייתי עולה לישראל לא בטוח שהייתי זוכה באיתי נכדי.

הזוית האישית

סבא חיים שגב: תודה לכל הצוות שארגן את תכנית הקשר הרב דורי בהעברת המורשת לדורות הבאים בתיעוד התהליך שעברנו יחד בהקמת המדינה הנהדרת שקוראים לה ישראל, שאנחנו גאים מאוד להיות אזרחיה הנאמנים והמסורים.