מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים של לפני מלחמת ששת הימים. ירושלים הקטנה ובסמוך לגבול עם ירדן.

ילדותי למדתי בבית הספר שילה עד כיתה ו' ואז עברתי לחטיבת הביניים של הישיבה התיכונית חורב.

בית הספר שילה היה בסמוך מאוד לגן החיות התנ"כי ובכיתה ב' באחד הבקרים בהגיעי סמוך לבית הספר, ראיתי ניידות משטרה, אמבולנסים ומכבי אש רבים אשר יצרו אווירה של היסטריה. היו צעקות רמות שהשימפנזים והשימפנזות ברחו מכלובם בגן החיות, וצעקות לתלמידים לרוץ לכיתות לסגור את הדלתות ולהחזיק את הידיות חזק כדי שהקופים המסוכנים לא יצליחו להיכנס ולתקוף את הילדים.

סופו של הסיפור, שימפנזה אחת נתפסה והשנייה ברחה למדינת ירדן, שהייתה במרחק של ק"מ אחד מבית הספר.

הילדות עברה בנעימים בשכונה, נהגנו לשחק על המדרכות ואף בכבישים כי היו מעט מכוניות ולא היו מגרשי משחקים, כמקובל כיום.

בבניין בו התגוררתי בקומה השלישית התגורר "הנזיר הירושלמי", רבי דוד כהן, בקומה השנייה ובדירתו הצנועה היה גם בית הכנסת שלנו. בנו הוא הרב שאר ישוב כהן, רבה הראשי של חיפה ובתו, צפיה כהן, היתה נשואה לרב גורן, שהיה אז הרב הראשי לצה"ל ובהמשך הרב הראשי לישראל.

ערב המלחמה, הורגש המתח באוויר, נדרשנו כילדים למלא שקי חול שהעירייה פיזרה בשכונה, על מנת לדפן בהם את פתחי הדירה בקומה הראשונה, אשר הוסבה למקלט של הבניין וכך ביתר הבניינים. מבחינת הילדים זו הייתה חוויה ומבחינת המבוגרים, דאגה רבה.

המלחמה פרצה, כל בני משפחתי, אבא ואמא עם שתי אחיותיי ואחי ירדנו והתגוררנו בדירה של משפחת קרייזמן, בקומה הראשונה.

הילדים נשכבו מתחת לשולחנות האוכל של המשפחה כדי שהשולחן יגן עלינו אם תהיה התמוטטות. בלילה השלישי נשמע רעש חריג של כלי רכב כבדים (חשבנו שזה טנקים) הנעה ברחוב ונעצרה בפתח הבית שלנו. רחשים של פחד ובכי נשמעו בדירה. לפתע נשמעו צעדים בחדר המדרגות ואמי, רות, יצאה לבדוק מי הבאים וחזרה ובישרה שזה הרב גורן ופמלייתו. יצאנו וראינו שהם עולים לקומה השנייה לבית "הנזיר". הצטרפתי אליהם, בבית הנזיר שהיה בית כנסת ביקש הרב גורן מחותנו, הרב הנזיר את שופרו. הנזיר נתן לו את השופר והשיירה פנתה לדרכה, (השיירה הגיעה בזחל"מים). למחרת בשופר זה תקע הרב גורן כאשר שוחרר הר הבית והכותל המערבי, זהו למעשה השופר המפורסם ביותר בעולם.

בתום לימודיי בבית הספר היסודי-ישיבה תיכונית חורב, נסעו הוריי לשליחות בארה"ב, ניו יורק, קווינס, שם למדתי כשנתיים. שבנו לארץ ושבתי ללמוד בישיבת חורב עד לסיום כיתה י"ב.

תוך כדי, הדרכתי "נוער מצוקה" במבשרת ירושלים, במסגרת תנועת נוער שחבריי ואני הקמנו שם.

לאחר מכן, הייתי שותף להקמת ישיבת ההסדר "מעלות" במעלות-תרשיחא, ישיבה שהוקמה לאחר ובעקבות פיגוע הטרור הגדול שהיה במקום בשנת 1974, בו קיפחו את חייהם תלמידים רבים מבית הספר מצפת שהיו בטיול שנתי ולנו בבית הספר במעלות.

במסגרת ישיבת ההסדר התגייסתי לצה"ל לחייל השריון ושירתתי בסיני כטנקיסט.

תוך כדי לימודיי בישיבת מעלות, הייתי מדריך של בני הנוער מהעיר. במהלך עבודתי זו כמדריך, הכרתי את מי שלימים הפכה להיות רעייתי, אסתי אשר הייתה קומונרית של תנועת הנוער "עזרא" ובה הדרכתי.

לאחר נישואינו עברתי ללמוד בישיבת הכותל בירושלים והתגוררנו בפנימיית בית הספר התיכון לבנות "מדרשת עמליה" שם רעייתי אסתי עבדה כמדריכה.

בשנתיים בהם שהינו במדרשה, נולדו שתי בנותינו הבכורות-התאומות, מרב ותמר, אמו של יואב.

כעבור שנתיים, עברנו להתגורר ב"כפר אדומים", בדרך לים המלח, הכפר הקהילתי הראשון בארץ והקהילה הראשונה שבה חיים בצוותא דתיים וחילוניים.

בהמשך, נולדו שני הבנים מורדי וצוקי וכעבור שנים נולדו אסנת ונעה.

בשנים הראשונות כאדם נשוי וכאבא, הייתי מחנך בבית הספר התיכון לבנים "הימלפרב" בירושלים כ-7 שנים ואז התגייסתי לשב"כ שם שירתתי כ- 30 שנה עד לפני כחודשיים. ב-3 שנים האחרונות שירתתי כדיפלומט בוושינגטון, ארה"ב.

מאז שחרורי מהשב"כ, אני מלמד במכינות קדם-צבאיות "מעורבות", וכן מנכ"ל מכון למנהיגות בכירה ובמקביל מקדיש זמן רב לעשרת נכדיי ובכלל זה ליואב הנכד הבכור, המיוחד והמקסים ולכן הסכמתי ללוות אותו ב"פרויקט סבא-נכד" בבית הספר תחכמוני  רחובות ובמסגרת זו אני כותב את קורותיי אלו.

הזוית האישית

יואב הנכד הבכור, המיוחד והמקסים ולכן הסכמתי ללוות אותו ולהשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי" במסגרת "פרויקט סבא-נכד" בבית הספר תחכמוני רחובות ובמסגרת זו אני כותב את קורותיי אלו.