מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים בתאריך כ' כסליו תש"ט, 1948. בת בכורה להוריי – יוסף וברכה אלתר. אני זוכרת את בית- ילדותי כבית חמים ונעים, עם הורים טובים ודואגים, בקיצור בית שכיף לגדול בו. אחרי, נולדו להוריי עוד שני בנים ושלוש בנות: חוה, מנחם, אברהם (אברומל'ה), נעמי והדסה. היינו משחקים יחד בהרבה משחקי-קופסא שונים, כמו: מונופול, 120 מי יודע, ארצות תבל, לוטו (לקטנים) ועוד…

הדסה, אחותי הקטנה, נולדה לאמי כשהייתה בת 40.  זה היה משמח מאוד כי היא נולדה לאחר 8 שנים מלידתה של האחות הקודמת ולידה בגיל כזה לא היה דבר שקורה כל יום. כיום, אחותי, נעמי מתגוררת בבלגיה. אני זוכרת שבביתנו היו אוכלים מאכלים של פולנים, כגון: קרפיון, טשולנט ועוד….בבית דיברו עברית, אך ההורים ביניהם שוחחו בעיקר באידיש ומעט באנגלית. הוריי היו פולנים. אמי גדלה ממש באזור בו התרחשה מלחמת העולם השנייה, היא ברחה בתקופת השואה מפולין לרוסיה ואחותה הבכורה נהרגה בטרבלינקה.

למרות שאמי לא הרבתה לדבר ולספר על השואה, אני גדלתי על רקע השואה, זה כל הזמן ריחף מסביב. כאשר נולדתי, כמה שנים לאחר השואה, הוריי נתנו לי שלושה שמות: סבתא של אבי נקראה בשם חיה מרים וסבתא של אמי נקראה בשם חיה גולדה, ולכן נקראתי על-שם שתיהן: חיה מרים גולדה. אחרי השואה כל לידה של ילד היה מאורע מאוד שמח ומרגש ולכן רצו לקרוא לי על שם שתי הסבתות.

ילדות בירושלים

למדתי בגנים של "בית- יעקב". אני זוכרת היטב את הגננת שלי, שאותה כינתי "דודה רחל". לאחר שנות הגן נכנסתי לכיתה- א' בבית- ספר "בית-יעקב". אני זוכרת שכשהגיע היום שבו הגיעה אחות לבית- הספר על-מנת שהילדות יקבלו חיסון, פחדתי נורא וברחתי לאחות. רצתי בכל הכיתה כשהאחות רודפת ורצה אחרי…. בסופו של דבר האחות סטרה לי על הלחי ואת זה אני לא אשכח לעולם. יום למחרת אימי הגיעה לבית-הספר כדי לברר ולשמוע מה היה יום קודם, זה היה מקרה ממש מוזר שהאחות סוטרת לילדה קטנה.

כשהייתי ילדה נהנתי עד מאוד להקשיב לסיפוריה של סבתה רוחצ'ה (רחל), אמו של אבי. היא הייתה מספרת לי סיפורים על מלכים ומלכות וכל מיני סיפורי דמיונות של ילדים. היא הייתה גם שרה לה שירים: "אגוזים ושקדים" ואת השיר באידיש "אויפן פריפעצ'יק…" בכל פעם שסבתא רוחצ'ה הייתה שרה לי שיר זה הייתי בוכה…

המעבר לאמריקה

בגיל שבע, החליטו הוריי לעבור לגור באמריקה בעקבות קשיי הפרנסה בארץ. הפלגנו באנייה מספר ימים, אני זוכרת שאימי חלתה במחלת-הים ושזו הייתה נסיעה ארוכה וקשה. בשבילי עצם הנסיעה הייתה דבר מוזר, כי אמריקה הייתה רחוקה כמו הירח. לקח לי קצת זמן עד שהכרתי והתאקלמתי באמריקה. ביום הראשון ללימודים אני הלכתי יחד עם אחותי, חוה לבית-הספר, אבל לא ידענו איפה הכיתה שלנו, וחיכינו שם במסדרון בית- הספר עד שבסופו של דבר חזרנו הביתה. גרנו באמריקה במשך שנה ורבע, אך אימי רצתה לחזור לארץ- ישראל, ואכן לאחר תקופת- זמן זו חזרנו לארץ-הקודש.

בחזרה ארצה

הייתי תלמידה ממושמעת וחרוצה, היו לי הרבה חברות והיינו נפגשות יחד בשבתות ואחרי הצהריים. היינו משחקות יחד בתופסת, ב-5 אבנים, במחניים ובעוד הרבה משחקים שמוכרים לנו גם היום. הייתה ליחברה שהייתה מגיעה כל צהריים לאכול אצלנו ארוחה, אני מאוד נהנתי מכך וגם אימי, שאהבה מאוד לארח. אני זוכרת שבדרך חזרה מאחד הטיולים שהיו לי עם חברותיי, פגשתי רכב של תיירים והם הזמינו אותי לעלות. תיירת אחת שאלה אותי אם אני רוצה להתכתב עם מישהי מאמריקה, אמרתי לה שכן ואותה אמריקאית שלחה לי מפיונים יפים שאהבתי לאסוף ובובה ברבית יפה עם בגדים ושמלות. כיום אני לא יודעת איפה הבובה, כנראה היא כבר לא קיימת…

החתונה

סיימתי את בית-הספר היסודי ועליתי לסמינר בית-יעקב, אך לא סיימתי את השנה השישית שם, כי התארסתי ולא הסכימו לי להמשיך ללמוד שם בתור נשואה. בתקופה של מלחמת ששת-הימים, נפגשתי על- ידי שידוך עם החתן שלי לעתיד, בעלי-יונתן. החתונה התקיימה ברוב עם, קיבלנו הרבה מתנות יפות ויקרות: כלי-כסף, סטים של כלי הגשה יקרים וכן קיבלנו מתנות יפות מהרבי מגור, "הבית-ישראל", שבעלי היה מקורב אליו. בימים ההם נהגו לתת לחתונות יותר מתנות וכלים מאשר כסף במזומן. נולדו לנו 11 ילדים: 8 בנות ו-3 בנים. ויש לנו 60 נכדות ונכדים ו- 5 נינים. כל לידה של ילד נוסף היה אירוע מרגש ומיוחד. בני המשפחה באים לבקר בעיקר בשבתות ובחגים ומביאים איתם הרבה שמחה. בערך אחת לשנה מארגנים במשפחה שבת משפחתית שבה כל המשפחה מבלה יחד שבת שלמה וכולם נהנים מההווי והאחדות המשפחתית.

שמחה ועצבות שזורים זה בזה

אני אוהבת מאוד את החגים והשבתות, בעיקר אני מחוברת ליום-כיפור, שזהו יום קדוש ומיוחד ביותר ואני אוהבת את התפילות והקדושה שבו. בשנת- תשע"ז, יום לפני חתונת בני, נפטרה חוה, אחותי, לאחר שנתיים של חולי וסבל. בתקופה זו שחוה הייתה חולה דאגתי לה מאוד במסירות ובאהבה של אחות בכורה. הפטירה הפתאומית של חוה, במיוחד שזה קרה יום לפני חתונת בני, השאירה עלי חותם עמוק של כאב. עד כה  ביקרתי בהרבה מדינות שונות בעולם: אמריקה, אנגליה, צרפת, שוויץ, בלגיה, הולנד, איטליה, גרמניה, צ'כיה ונורבגיה. אני מודה לבורא- עולם על החיים היפים, ומקווה להנות מהבריאה ומברואיו של הקב"ה עוד שנים רבות.

הזוית האישית

ברכה לנדאו: "עבורי, תכנית "הקשר הרב דורי" היה חוויה מיוחדת שאפשרה לי לבלות שעות עם סבתי לבד. למדתי על חייה ועל עברה תודות לתכנית זו. אני גאה בסבתא שלי וחשה זכות גדולה להיקרא על שם אימה.