מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ בגיל 10, בשנת 1951, בטיסה ישירה מעירק לישראל.

בעירק הספקתי ללמוד 2 כיתות בבית ספר יסודי והפסדתי שנתיים לימודים בגלל שנאלצנו להמתין לעלייה לארץ, בגלל שריכזו אותנו בעיר אחרת ורחוקה שבה המתנו שיבואו לקחת אותנו, ולא אמרו לנו כמה זמן זה ייקח. בבית הספר שלי, הממלכתי היה לי נעים מאוד, למדו בו תלמידים מכל הדתות, יהודים, נוצרים וערבים, אבל בשיעור הדת (לימודי הקוראן) היו מוציאים מהכיתה את היהודים ואת הנוצרים כדי שלא ישמעו את השיעור, ואנחנו נהנינו מעוד הפסקה.

המשמעת בבית הספר הייתה שונה ממה שראיתי עכשיו בארץ, כאשר היינו מגיעים לבית הספר, היינו צריכים להתכנס ברחבה, כל כיתה בשורות ישרות, ואז כל מורה היה מגיע ועובר בין השורות למסדר ניקיון, היה צריך לכווץ את הידיים עם מטפחת לבנה מקופלת והמורה עוברת לבדוק כל בוקר אם המטפחת נקייה ואם הציפורניים נקיות, ילד שלא היה מספיק נקי, נשלח מיד הביתה. התלבושת הייתה יחידה, חצאית כחולה, חולצה לבנה וגרביים ארוכות לבנות ונעל שחורה וסרט לבן בראש.

ואז היה מתחיל מסדר הנפת הדגל למדינה, הילד המצטיין של כיתה היה נבחר להניף את הדגל וזה היה מביא כבוד לכל כיתתו, הכיתה שהכי זכתה בהנפת הדגל, המלך (פייסל) היה מוזמן להשתתף בהנפת הדגל של אותה כיתה. בתוך הכיתה כאשר המורה הייתה נכנסת, כל התלמידים היו צריכים לעמוד עם ידיים מאחורי הגב והיו מתיישבים רק כאשר המורה הייתה נותנת סימן לשבת, תלמיד שהפריע המורה הייתה מעמידה אותו בפינה לאורך כל השיעור מבלי שיזוז.

בהפסקות, הבנות אהבו לשחק בקלאס, לקפוץ על חבל, לשחק במחבואים, והיינו מסתתרות לפעמים על עצי התמרים הגבוהים בבית הספר. היינו מתחלפות באוכל שהבאנו מהבית, הבאנו אוכל למישהו שלא הביא אוכל. האוכל האהוב עלינו היה לחמנייה מרוחה בעמבה, או לחמנייה מרוחה בטחינה ועליה דבש של תמרים. בחו"ל אסור היה לשלוח ילד בלי מלווה מבוגר, לשום מקום והיינו נאלצים לחכות לפעמים הרבה זמן בסיום הלימודים עד שההורים היו מספיקים להגיע ולהחזיר אותנו הביתה. לנו, היהודים היה יוצא יומיים בשבוע בלי לימודים ולנוצרים גם כן. בחופשים, היינו מבלים בפיקניקים, היינו שטים באונייה בנהר פרת וחידקל.

אחרי קום המדינה, הייתה עליה המונית לארץ ישראל והשלטונות הרשו ליהודים לעלות בתנאי שישאירו את כל רכושם בעירק ולא ייקחו אתם שום דבר מלבד בגדים וטבעת מזהב, ללא שום אבן. כשעלינו לארץ לא היה לנו כסף ולא בגדים, רק טבעת נישואים. כל ילד קטן, אפילו בגיל שנה קבל טבעת נישואים, וכאשר ירדנו מהמטוס, אנשי העלייה שקיבלו אותנו, היו מזועזעים, הם שאלו אותנו: "למה לכל ילד קטן, יש טבעת נישואים?" כאשר היינו בחו"ל תמיד התפללנו שבשנה הבאה נהיה בישראל, וכשירדנו מהמטוס והבנו שאנחנו בישראל, כל האנשים ירדו מהמטוס ונשכבו על הארץ, ונישקו את האדמה הקדושה.

 

אחר כך, הביאו אותנו במשאיות למקום שנקרא שער העלייה ונתנו לנו שמיכות ומיתה בלי מזרן והכניסו אותנו עשרות אנשים בחדר אחד שהכילו לקליטה של העולים, התנאים היו מאוד קשים, לא היה מים, לא היה אוכל, לא היו שירותים ולא היו מקלחות. בשביל לקבל מים היינו צריכים לקחת בקבוק ולחכות שעות בתור על ליד ברז כדי לקבל מים לשתייה. לשירותים היה צריך לחכות גם כן בתור ארוך והתנאים היו בלתי נסבלים, הרבה אנשים חלו, הרבה אנשים לא יכלו לעמוד במטח אבל לא הייתה שום ברירה. בחו"ל ידענו לקרוא ולכתוב רק בערבית אבל את התנ"ך למדנו במחתרת.

לאחר הטיסה, נשלחנו לקיבוץ ע"י "מחנה מעבר לנוער עולה". נציגים של הסוכנות היהודית העבירו אותנו במשאית מהמעברה לקיבוץ בהסכמת ההורים. במשאית היו בני נוער מהרבה מאוד ארצות ונשמעו הרבה מאוד שפות זרות כמו: גרמנית, פולנית, רומנית, מרוקאית ויידיש. המדריכים המלווים השתדלו להבין כל ילד בשפתו ומה הוא רוצה.

הגענו לקיבוץ הגושרים שבצפון, כבר בכניסה ראינו דבר ראשון המון עצים וערוגות פרחים ונדנדות חבלים מתוחים בין שני עצים והמון המון דשא ירוק, הבתים היו נמוכים ואף בניין גבוה לא היה, לא היו רחובות או חנויות או בתי קפה והכל היה מוקף בגדר תייל.

הסבירו לנו שקיבוץ זה חיי קומונה, כלומר הכל משותף ושווה בשווה, כולם עובדים למען כולם. אותנו פיזרו בצריפים בינוניים וכבר שמחנו שזה לא אוהלים כמו במעברה, אחר כך נתנו לנו בגדים בצבע חאקי, לבנות חצאיות, חולצות ומטפחת ראש, לבנים מכנסיים, חולצה וכובע טמבל.

הסבירו לנו שבקיבוץ גם המקלחות משותפים לבנים וגם לבנות. אחר כך לקחו אותנו לחדר האוכל והסבירו לנו שכולם אוכלים ביחד מאותו האוכל, אבל אותנו כבר מההתחלה הושיבו בשולחנות נפרדים משאר אנשי הקיבוץ והסבירו לנו שאנחנו נקראים "ילדי חוץ".ואלה שנולדו בארץ נקראים "צברים".

למחרת, אחרי הלימודים לקחו אותנו לעבוד בגן ירק ובמטעי עצים, ובקטיף של תפוזים. אחר כך החליפו לנו את השמות וגם את שמות המשפחה, ואמרו שמעכשיו יהיו לנו שמות עבריים, חלק מהנוער לא הסכים אבל ניסו לשכנע אותם. חילקו אותנו לחדרים, שמחנו שיש בחדר חשמל ומים, לא כמו במעברה שגרנו באוהל עם עששית של נפט ובלי ברז ומים.

 

היו גם מקרים לא נעימים למשל: ילדי הקיבוץ סירבו לשבת אתנו בחדר האוכל, או שהיו צוחקים על התלבושות שהבנו מחו"ל, וזה פגע בנו מאוד בנוסף, בלילה, לפני השינה היינו נוהגים לקרוא את "שמע ישראל"  והם היו צוחקים עלינו, אבל נהינו מאוד מהטיולים שלקחו אותנו להכרת הארץ ולערבי שירה בציבור וריקודי הורה במעגלים וכו"…

 

את תקופת הקיבוץ אהבתי הכי הרבה בחיי. בתקופה הזו השארתי את זהותי הילדותית וחזרתי הביתה כישראלית לכל דבר (כולל המבטא). כל זאת בזכות השנתיים שחייתי בקיבוץ.