מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי ילד בבית ספר יסודי בערך בגיל שמונה, תשע גרתי בבת ים. בת ים הייתה עיר קטנה מאוד שכנה לחוף ים ומסביב לה היו גבעות שנהגנו ללכת אליהם ולשחק שם. בחורף, בימים הגשומים, היה נוצר שם אגם ענק. באותה תקופה היו חודרים לארץ חוליות מחבלים ממצרים ומירדן והיו מבצעים פעולת טרור בכל רחבי הארץ. לחולית האלה קראו פדאיון.

יום שישי אחד אחרי שהתרחצנו והתלבשנו יפה לקראת ההליכה לבית הכנסת נפגשתי עם שני חברי וחלטנו ללכת לשחק בגבעות. כשהגענו ראינו על אחת הגבעות איש זר ואחד משני חברי צעק פדאיון! פדאיון! והתחיל לברוח (חשב שזה מחבל), ואנחנו רצנו בעקבותיו. מרוב הבהלה אני ושני חברי קפצנו לתוך האגם כדי להסתתר מהפדאיון אבל לא שמנו לב שנכנסו לאגם כשהיינו יפים ונקיים ועם בגדי השבת. כשיצאנו מהאגם לא ידענו מה לעשות, פחדנו שההורים שלי יכעסו עלינו שהרסנו את בגדי השבת, בהתחלה חיכינו שהבגדים יתייבשו אבל זה לא עבד. הבגדים נשארו מלוכלכים ורטובים. בסוף כשחזרנו הביתה ההורים שלנו באמת כעסו עלינו מאוד. כמה ימים לאחר מכן התברר לנו שמי שחשבנו שהיה הפדאיון היה בעצם הגנן..