מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי ולנטינה. הכינוי שלי הוא "ולה", שם המשפחה שנולדתי איתו הוא יסטריבוב (נץ ברוסית), ואחרי שהתחתנתי שם המשפחה שלי השתנה לשמירוב. נולדתי ברוסיה בתאריך 8.11.1947. אני הייתי האחות הבכורה במשפחה מבין שלושה ילדים, אני ושני אחיי. גדלתי ברוסיה בעיר גורקי. כשהייתי קטנה בת דודתי עזרה לי לרכוב על אופניים. היה לי כל כך כיף, ממש שמחתי והייתי מאושרת, עד שהרגל שלי נתקעה בגלגל של האופניים. למזלי בת דודתי הייתה רופאה וטיפלה ברגל שלי, ואחרי האירוע הזה לא רציתי לרכוב יותר על אופניים. אני חושבת שזה היה הדבר הכי נורא שקרה לי אי פעם.

להוריי היה בית גדול עשוי כולו מעץ והיו בו שלושה חדרים. לידו היו הבתים של השכנים, לא רחוק מהבית היו גם חנויות שבהם קנינו הכל. לא רחוק מאיתנו הייתה מרפאה. זכורה לי במיוחד גינה עם כל מיני עצים, פירות וירקות שגדלו שם והפיצו ריח נעים. כל כך אהבתי לטייל שם, לקטוף כל מיני פירות וירקות ואז לחזור הביתה. היה כיף לשחק עם השכנים שלי. תמיד אהבנו לשחק בכל: במחבואים (ברוסית "פרטקי"),תופסת (ברוסית "דגנלקי"), בבייסבול (ברוסית "לפטה"). אבל מה שהכי אהבנו לעשות זה לחכות לערב ולספר סיפורים, לא בהכרח מפחידים (כמובן שלפעמים סיפרנו סיפורים מפחידים, אבל רק לפעמים כי רובנו לא אהבנו סיפורים מפחידים, מכיוון שאחר כך לא יכולנו להירדם. למדתי בבית הספר מספר 1 (נומר 1). אצלנו ברוסיה לא נתנו שמות לבתי הספר – בתי הספר היו ממוספרים. בבית הספר שלנו היו חוגים כמו אנגלית, גרמנית, שירה, ספורט ועוד. אני השתתפתי בחוג אנגלית, כדורסל וגם בתחרויות סקי ובחוג שבו מגדלים צמחים. אהבתי מאוד את החוגים האלה כי בהם אף פעם לא היה לי משעמם. לא היה לנו תיכון או בית ספר יסודי או חטיבת ביניים, בבית הספר שלנו היה צריך ללמוד ארבע שנים בבית ספר אחד ואחר כך עוד שבע שנים בבית הספר השני. למדנו רק אחד עשרה שנים לעומת פה בישראל, שלומדים שתיים עשר שנים. כל שנה חגגנו את החגים כשכל המשפחה שלנו ביחד סביב שולחן אחד, כשכולם אוכלים את האוכל הכי טעים בעולם לפחות מבחינתי, כי המאכלים שאימא שלי הכינה היו הכי טעימים בעיני בעולם. החג האהוב עליי ביותר הוא השנה החדשה ומה שהיה הופך אותו למיוחד היה שבבית הספר שלנו ערכו נשף ולכבודו קנינו שמלות חדשות, רקדנו והשתתפנו בתחרויות.

המנהג המיוחד בכל חג היה שאימא שלי אפתה מאפים טעימים כל כך שהריח שלהם מילא את כל הבית. כמו כן היא נהגה להכין עוף עם אורז, ריבה בטעם דובדבן, פירות יער ועוד. היא גם אפתה בתנור דלעת עם סוכר – הכל היה כל כך טעים שרצינו עוד ועוד.

 עבודה ועלייה

אחרי שסיימתי את אחד עשרה שנות הלימוד הלכתי לקורס תפירה שנמצא בטביליסי שבגאורגיה. את הקורס הזה סיימתי בהצטיינות וישר אחרי שסיימתי את הקורס התחלתי לעבוד. עבדתי בבית ותפרתי שמלות, חצאיות ,חולצות וכו'. עצם התפירה הייתה העבודה הראשונה שלי ואני בחרתי בתחום הזה כי תמיד אהבתי לראות אנשים לבושים יפה, וזה היה החלום שלי להכין בגדים יפים. נהניתי מעבודתי ואף פעם לא סירבתי להכין בגד כלשהו למישהו, תמיד עבדתי בשמחה. המקצוע הזה ליווה אותי עד הפנסיה ואפילו אחרי הפנסיה אני לפעמים תופרת בגדים עבור בתי, נכדתי או עבור הנינים שלי.

אני לא נולדתי בארץ ישראל, אבל עליתי לארץ ישראל בשנת 2013 כדי לעזור עם הנכדים שלי לבתי שעלתה עם בעלה לארץ. זו הייתה הפעם השנייה שלי בחו"ל אחרי הפעם הראשונה שלמדתי בחו"ל את קורס התפירה. היו לי תחביבים רבים כגון לאסוף אבני חן יקרות שעד עכשיו שמרתי את האוסף. תחביבי השני הוא לקרוא ספרים: אהבתי לקרוא ספרים, לצאת באמצעותם לכל מיני הרפתקאות חדשות ומלהיבות. תחביב נוסף שלי היה גם ארכאולוגיה. אהבתי לחפור באדמה ולחפש עתיקות, תמיד חשבתי שאני אמצא אוצר גדול או עתיקות והיו לי עוד הרבה מאוד תחביבים שאהבתי. תמיד חשבתי שתחביביי יעזרו לי כשמשעמם לי.

סיפור האהבה

יום אחד ומיוחד נסעתי למכון לשפות זרות ושם קרה הדבר הכי פחות צפוי שהיה יכול לקרות – פגשתי בן אדם שהוא בעצם בעלי כיום – פליקס. אז כמובן לא ידעתי זאת. חשבתי שזה יהיה יום רגיל ולא יקרה שום דבר אך פגישה בלתי צפויה התרחשה. אני קניתי גלידה ופתאום אני רואה מישהו מתקרב אליי ואז הוא התחיל לדבר איתי ואני המשכתי לדבר איתו. דיברנו וטיילנו וכשהטיול שלנו הגיע לסיומו הוא הציע לי ללוות אותי עד לבית של דודה שלי ששם גרתי. הסכמתי והוא קבע איתי פגישה ליום למחרת ואמר שאבוא לפארק. כשהגעתי לפארק הוא חיכה לי שם עם זר פרחים כל כך יפה, אחר כך הוא לקח אותי לטיול בפארק וטיילנו, נכנסנו לבית קפה והוא שוב ליווה אותי עד הבית. למחרת הוא שכנע אותי להכיר את אמא שלו. באותה תקופה הם התארחו אצל קרובי המשפחה שלהם. אחרי יומיים הם היו אמורים לנסוע לטביליסי, שם הם גרו, אז הוא הציע לי לנסוע לשם ונסעתי איתו ביחד, ושם התחתנתי עם פליקס. החתונה שלנו הייתה באמצע אוגוסט בשנת 1966. הייתי בת 18. החתונה התקיימה בטביליסי באולם בשם זגס. בחתונה לא היו הרבה אנשים, רק קרובים, כי החתונה לא הייתה גדולה אך הייתה מסיבה אחרי החתונה. היו הרבה תמונות מהחתונה אבל הן נשארו בגיאורגיה. כבר בגיל 19 נולד לי הילד הראשון ואחריו בגיל 23 נולדה לי הילדה השנייה שעלתה לארץ עם הנכדים שלי אחרי שהתחתנה. הבת שלי גרה בארץ ישראל ונולדו לה 3 ילדים: אביטל ,דניאל ,ושרית, שהיא הבכורה. לשרית נולדו שני ילדים: איתי הבכור, וים האחות הקטנה. אני כבר הפכתי לסבתא רבתא והבת שלי הפכה לסבתא. אני לא מבקרת את הנינים שלי לעיתים קרובות כי הם גרים רחוק. כיום אני גרה עם ביתי ונכדתי אביטל. אני בת 71 וכל יום אני עוזרת לנכדה שלי להתכונן לבית הספר, לעשות את מטלות הבית. אחר כך אני נחה ורואה טלוויזיה או משחקת בטלפון, ובערב יוצאת להליכה.

לסיכום, אני חושבת ששלושת הדברים הכי שמחים ומרגשים שקרו לי היו: סיום הלימודים שבו ערכו לנו נשף שכל כך נהניתי לרקוד בו, ואחר כך לקחו אותנו לאגם לשוט בו. הולדת שני ילדיי ונכדיי שאני כל כך אוהבת. והדבר האחרון היה החתונה שלי עם בן אדם שגרם לי להיות מאושרת.

היו לי גם רגעים עצובים: כשהייתי בת 48 וההורים שלי מתו, או כשהייתי בת 65 והאחים שלי מתו ובהיותי בת 64 והבן שלי מת. אבל לא משנה מה קרה ומה יקרה, אני יודעת למצוא את חצי הכוס המלאה בכל דבר.

הזוית האישית

סבתא ולנטינה: אני נהניתי לעבוד עם הנכדה ולראות אותה נהנית מהסיפור שלי.

הנכדה אביטל: נהניתי לשמוע את הסיפור של סבתא שלי ולכתוב אותו ככה שגם אחרים יוכלו להינות ממנו.