מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מירון, אני בן שש אני חי בעיר בוקרשט שברומניה. אני לומד בבית ספר שין קיא. היום לא רציתי ללכת לבית הספר כי היום יש שיעור עם המורה למתמטיקה והוא תמיד מצליף בנו כשאנחנו עונים תשובה לא נכונה. אמרתי לאימא שלי שאני לא חש בטוב אבל היא לא הרשתה לי להשאר בבית לבד. בהפסקה שיחקנו קריקט וממש כשרצינו להכנס לשיעור תפסו אותי ואת חבר שלי שהיה יהודי כמוני שני ילדים מכיתה ו' והרביצו לנו בשביל הכיף. אני לא אוהב ללבוש את העניבה האדומה, היא מציקה לי אבל חייבים.

כשחזרתי הביתה אימא שלי הכינה לי מרק עוף ופירה וכל כך שמחתי. לא היה לנו הרבה אוכל, היינו די עניים והיה קשה מאוד להשיג בשר ומצרכים כך שבאותו יום הייתי ממש מאושר. היה קשה באותה תקופה, האנטישמיות גאתה, רומניה הייתה קומוניסטית, ההורים היו מודאגים מהמצב, אסור היה לדבר על שום דבר ובטח לא נגד הממשלה. שנאתי ללכת לבית ספר.

דודה שלי ובעלה החליטו לעלות לישראל וכתבו לנו שהם גרים בעיר ושמה נתניה, יש בה חוף ים . סיפרו שישראל מדינה מוזרה, גם פה אין אוכל ויש הקצבות, אין עבודה והשפה קשה אבל מותר לדבר בחופשיות והאנשים בחלקם נחמדים.

לפעמים בערבים ההורים שלי הלכו לשמוע אופרה או לראות הצגה ובגלל שלא היה להם מי שישמור עליי, לקחו אותי איתם ותמיד הייתי נרדם לצלילי המוסיקה היפה על הספסל האחורי באולם. עד היום אופרה זו המוסיקה האהובה עליי.

בשנת 1959 ההורים שלי החליטו שהמצב קשה מדי ואי אפשר עוד להישאר. "חייבים לתת לילד עתיד טוב יותר" כך אמרו. מסוכן פה, אין תקווה. הם הודיעו לי : "מירון, עולים לישראל, ניסע לדודה סימה ומרצ'ל, נגור אצלם קצת עד שנסתדר".

וכך עלינו על מטוס ונחתנו בישראל. מדינה מוזרה וחמה. גרנו קצת בנתניה אצל הדודה סימה ובעלה. היה לי קשה. ילד בן 12, רומני, לא יודע עברית, לא מבין את המנטליות הישראלית. ניסו לשלוח אותי לבית ספר בנתניה אבל זה היה נורא, לא הסתדרתי ומשם התגלגלתי ל"עליית הנוער" ששילבו ילדי עולים בקיבוצים כדי ללמד אותם את השפה ולהרגיל אותם למנטליות הישראלית. הגעתי עם עוד ילדים כמוני מרומניה והונגריה לקיבוץ רמת הכובש. בקיבוץ היה כיף, חופשי. אמנם הקיבוצניקים לא קיבלו אותנו, הזרים, בזרועות פתוחות – אבל למדנו עברית ואחרי בית הספר עבדנו בחקלאות וזה היה טוב, שונה, אחר אבל טוב. גרנו כמו ילדי הקיבוץ בחדרי ילדים, הרגשנו עצמאיים. היה הווי ישראלי ואהבתי את זה מאוד.

אני כבר בן 15 וחוזר הביתה להורים שהצליחו וקנו דירה קטנה בקריית חיים, למדתי בתיכון קרית-חיים כבר "צבר", בוגר יותר, עדיין לא אוהב ללמוד אבל מסתדר. הולכים לים, נפגשים במרכז המסחרי, יש חברים – בסך הכל מוצא את מקומי.

בן 18 אני מתגייס לחיל המודיעין ליחידת 8200, ומגיעה הפריצה המשמעותית שלי. אני חלק מהמדינה, מהצבא. כבר לא ילד זר. היה לי תפקיד מעניין, חברים, הרגשתי שווה בין שווים. הייתי בחור נאה, חביב על הבנות. במהלך השירות שלי פרצה מלחמת ששת הימים, הועברתי לקנטרה , עיירה על גדת תעלת סואץ, הייתי שייך לאוגדה של אריאל שרון כחייל מודיעין. לא היה לי הרבה נסיון קרבי וזו הייתה תקופה לא פשוטה..

כשהשתחררתי, אחרי שנת קבע, אני כבר בן 22 ולא חזרתי הביתה להורים. נשארתי בתל אביב ושכרתי דירה עם עוד שני חברים שלי מהצבא והתחלתי לעבוד בחברת ביטוח בשם פלטוס. אחרי זה נרשמתי לאוניברסיטה אבל נגמר לי הכסף, אני מאוד מבואס, אז אני צריך לחזור לקריית מוצקין לבית הוריי. אחרי כמה זמן בן דודי אמר לי שלחברה שלו יש בת דודה שהוא רוצה שאני אכיר. הסכמתי והלכתי לפגוש את אישתי לעתיד, אדית ויסמן. עברה חצי שנה ואדית ואני התחתנו. הייתי מאוד שמח ונרגש, אדית הייתה יפה ביותר. אחרי שנה שאנחנו נשואים נולדה לנו רויטל הבת הראשונה שלי. גידלנו את רויטל בכיף ובאהבה ואחרי שלוש שנים נולד אמיר, הבן שני והאחרון שלנו.

כיום יש לי שישה נכדים. אני בן שבעים ושתים. אני עדיין גר בקריית מוצקין ועדיין נשוי באהבה לאדית מרקוביץ'. אני אוהב מאוד את כל ילדי ונכדי, וזה היה הסיפור שלי. (מירון מרקוביץ')

הזוית האישית

הנכד אביתר: אני ממש נהניתי לספר את הסיפור של סבא.