מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הרפתקאותיו של סבא ברוך

סבא ברוך ונכדתו אריאל
סבא ברוך בן 3 בוילנה
התנדבתי לשרת בשייטת הצוללות

סיפור העליה לארץ 
עליתי ארצה מברית המועצות לשעבר, מהעיר וילנה שבליטא, בשנת 1956
בתקופה ההיא לא אפשרו ליהודים ילידי ברית המועצות, לעלות לישראל.מכיוון שהורי היו ילידי פולין לפני מלחמת העולם השנייה (אחרי מלחמת העולם השנייה, השטחים שהיו שייכים לפולין, סופחו ע"י בריה"מ), קיבלנו אישור לעבור לפולין. את המעבר ביצענו במטוס. בפולין, שהינו תקופת מה, ולאחר שקיבלנו אישורים לעלות לישראל, לקחו אותנו ברכבת דרך אוסטריה, לעיר גנואה שבאיטליה. באיטליה היינו מעל חודש עד שהתאספה קבוצה ומילאה את האוניה. מאיטליה, הפלגנו באוניה ושמה פאצ'ה לנמל חיפה. מנמל חיפה העבירו אותנו לעיר יבנה. 
 
טרום העלייה
היו להורי מחשבות לעזוב את בריה"מ מכמה סיבות:הראשונה, המצב של היותך יהודי בסביבה של אנטישמיות גוברת (למרות החוקים המחמירים עליהם הקפידו כנגד זה בבריה"מ).
הסיבה השנייה היא הרצון של אבי לפגוש את אחיו שעלה ארצה לפני מלחמת העולם השנייה. במלחמה זו הם איבדו שמונה אחים ואחות אחת.
הסיבה השלישית הם תנאי המחייה (בית קטן, פרנסה וכו').
בשכונה שלנו היינו כמה משפחות יהודיות. טבעי שהילדים התחברו. היינו שלושה חברים: יוסק'ה (יוסף), איצק'ה (יצחק) ואני בורק'ה בוריס (ברוך).יוסק'ה ז"ל נספה בצוללת "דקר".איצק'ה, יבדל"א גר בפתח-תקוה.אחי ואני גודלנו ע"י מטפלות כיוון שהורי עבדו בחנות דגים.
 
זיכרון ילדות מיוחד
זיכרון שמלווה אותי עד היום הוא: המטפלת שטיפלה בי ובאחי הקטן ממני בשבע שנים, התאהבה באחי וביום ברית המילה שלו היא נעלמה ביחד אתו.דודתי, שגרה אתנו, יצאה לחפש אותו אצל החברות של המטפלת. היא מצאה אותם וכששאלה לפשר ההעלמות היא ענתה: אתם היהודים אכזריים ואוהבים לראות דם ואני חושבת להציל אותו מהטקס האכזרי הזה. המטפלת הייתה רק בת שבע עשרה, בת כפר ליד וילנא ותגובתה מראה על אופי החינוך שקיבלה ועל היחס ליהודים.
 
תמונה 1
 
חבלי קליטה
דודי (אח של אבי, שגר בישראל) הבטיח לנו פרנסה ותנאי מחייה טובים יותר.למרות שגם הוא לא היה מעשירי הארץ.הוא גר בבית שאן, גידל פרות וכבשים. שעלינו ארצה, עשינו את הדרך מחיפה ליבנה במשאית עם כל הציוד שהיה איתנו, שיכנו אותנו בעיר יבנה. שהייתה אז עיירה קטנה ומתפתחת כך שקשה היה למצוא עבודה לאדם מבוגר כאבי. שהיה אז בן 50. הבניינים שהקימו עבורנו היו חדשים וכל הסביבה הייתה רק חול וחול.כשהמשאית נכנסה ליבנה, קיבלו את פנינו חבורת ילדים שחומי עור עם מכנסיים קצרים גופיות או בלי גופיות, שרצו אחרי המשאית. כשראיתי את זה, התחלתי לבכות ואמרתי לאימא שאני רוצה לחזור הביתה. כשהגענו לבית שהוקצה לנו, נכנסו פועלים ושאלו כמה נפשות אנחנו מכיוון שהיינו שני ילדים והורים, אז בנו מחיצת עץ, שתפריד בין שני החדרים. למחרת, אימי שראתה את המצוקה שאני נמצא בה, התקשרה לחברה שלה שהכירה אותה עוד בילדותה, החברה גרה בגבעתיים ושאלה אותה, אם היא יכולה להביא אותי אליה לתקופה קצרה. נסענו לגבעתיים שגם כל המשא הזה היה סיפור, כי לא ידענו עברית והיה קשה להסביר לנהגים לאן אנחנו רוצים להגיע. הדבר היחידי שהם הבינו זה את המילה גבעתיים.
 
תקופת הזמן שנשארתי שם הייתה שלושה חודשים וכשחזרתי ליבנה הייתי היחיד שהרגיש ודיבר כמו ישראלי.לאחר כמה חודשים, אבי השיג עבודה בפתח תקווה (כפר אברהם), לכן עברנו למעברה שקראו לה "מחנה ישראל". המעברה הייתה במקום שבו שוכנת כיום "התעשיה האווירית".
 
בתקופה ההיא למדתי בבית ספר בפ"ת והייתי אחד התלמידים הכי שובבים בכיתה אם לא הכי שובב. היינו המון חברים. אבי היה נוסע לעבודה באופניים שהבאנו מרוסיה (שכנראה שקלו כ-100 קילו) והוא כבר אז היה בן 60. לאחר כשנה וחצי, אישרו לנו דירה בפתח תקווה ביד לבנים. הגעתי לבית ספר שנקרא "רמת ורבר". כשנכנסתי לכיתה התברר שאחת הבנות שלמדו איתי במעברה, למדה כבר כאן והכירה את האופי השובבי שלי, למה? כי היא הייתה הילדה הראשונה שנישקתי והיא בכתה. נקלטתי בכיתה והושיבו אותי ליד ילד ששמו שמואל. הופתעתי שאין לו על השולחן שום ציוד פרט לקסת דיו וציפורן לכתיבה, אז לא היו עטים. הוא הציג בפניי את כל התלמידים, אבל לא בשמות אלא בכינוים ואמר שהגיע הזמן לתת לי כינוי.למרבית הפלא, למרות  שלא היה לו שום ציוד, בכל מבחן הוא קיבל ציון מעולה. עם הילד הזה התחברתי עד אחרי שהתחתנתי, ואותו לא אשכח. לא פלא שהוא הפך פרופסור למתמטיקה בטכניון בחיפה.לאחר סיום בית הספר, עברתי ללמוד בבית ספר אורט.
שירותי הצבאי
בגיל 17 וחצי, התגייסתי והתנדבתי לשרת בשייטת הצוללות. בזמן השירות היינו בנמל חיפה. הקורס נמשך כשנה (מצורפת תמונה).הוצבנו בצוללת בשם "רהב" ובעקבות כך החלפתי את שם משפחתי לרהב. היינו בצוללת חבורה מגובשת של חברים, ונשארנו חברים עד היום.בצוללת היינו 70 איש.כמעט בסוף השירות, פגשתי את יוסק'ה חבר ילדותי עוד מבריה"מ. שאלתי אותו מה הוא עושה פה והוא ענה שהוא הולך בדרכי. שמעתי שעומדים לקבל צוללות חדשות. אחת בשם "אח"י דקר" והשנייה "לוויתן".
 
חברי יוסק'ה יצא לאנגליה כדי לקבל את הצוללת הראשונה "אח"י דקר".אני כבר השתחררתי מהשירות הצבאי ושמעתי שקרה משהו עם הצוללת.נסעתי לחיפה ושם שמעתי את הסיפור המלא:הצוללת הגיעה לנמל חיפה, יממה לפני שהייתה אמורה להגיע ועוד לא הכינו את טקס קבלתה.מפקד הצוללת קיבל הוראה "לשרוף" יממה בים. הוא ניצל את זה לתרגול.וכנראה עקב תקלה היא לא עלתה מצלילה. באותו הזמן שידרו אליה מהחוף ללא מענה.וזה היה הסוף.כל יחידות חיל הים יצאו לחיפושים, לתקופה ארוכה ולא מצאו שום סימן לצוללת.רק לאחר שנים איתרו את מקום המצאה. מדי שנה נערך טקס לזכרם של חללי הצוללת.בזמן השירות נפגעתי בשמיעה ועקב זאת שוחררתי לאחר שלוש שנות שירות.
למדתי שרטוט על מנת שאוכל להתחיל לעבוד ולפרנס את עצמי.התחלתי לעבוד בתעשיה האווירית בשנת '69.
תמונה 2
 
עבודה משותפת הובילה לחתונה
שם הכרתי את רעייתי שהיא סבתא של אריאל.עבדנו ביחד באותו משרד.חברותנו התבססה תוך כדי עבודה כי כשעובדים ביחד אתה לומד להכיר את התכונות של העובדים אתך.באחת השיחות, בנוכחות חברים, אמרתי לה "את תהיי אשתי" והיא ענתה "אם תהיה הגבר היחיד עלי אדמות לא אתחתן אתך".
 
תמונה 3 
ההווה מוכיח שאני צדקתי. יום אחד, אחד מחברנו יזם טיול לדרום ושם הכול התחיל. נישאנו בשנת 72'. ב73' נולדה בתי הבכורה שירי. בדיוק ביום הולדתי (כמתנת יומולדת). 
תשע"ו

מילון

אח"י דקר
הצוללת דקר נרכשה על ידי ישראל בשנת 1965 מהצי הבריטי ביחד עם אחותה הצוללת לוייתן. הצוללת נבנתה במספנות הוד מלכותו בדוונפורט והושקה במהלך מלחמת העולם השניה כאה"מ טוטם ב-28 לספטמבר 1943. במהלך שנות ה-50 עברה הצוללת שיפוץ יסודי ושינוי מבני. 4 מטרים הוספו לגוף הלחץ, תותח הסיפון הוסר, 2 מנועי חשמל נוספים הוכנסו לצוללת, המבנה החיצוני שונה והגשר עוצב ונבנה מחדש.ב-10 לנובמבר 1967 הונף נס השירות הפעיל של חיל הים הישראלי על הצוללת. היה זה בתום תקופת שיפוץ וחידוש ארוכה שנעשתה במספנות פורטסמות. שם הצוללת הוסב לאח"י דקר ולמפקדה התמנה רב-סרן יעקב רענן. מיד לאחר טקס הנפת נס השירות הפעיל, יצאה הדקר לסקוטלנד, לצורך אימונים ונסויי צלילה וים.ב-9 לינואר 1968 סיימה הדקר את משימותיה בבריטניה ועמדה להרים את העוגן ולהפליג ארצה. ביום הפלגתה נערך טקס קצר נוסף. צוללת נוספת הועברה לידי חיל הים. היתה זו אה"מ טרנצ'ן שהפכה להיות אח"י דולפין ונמסרה לידי חיל הים באותו היום. לאחר טקס קצר, ביום חורפי מעונן ומושלג, ניתקה הצוללת דקר מרציף הדלק בבסיס הצוללות בפורטסמות ויצאה למסעה הגורלי לישראל 6 יומיים לאחר מכן, בבוקר ה-15 לינואר 1968 נכנסה הדקר לנמל גיברטלר. בחצות של אותו הלילה מפליגה הדקר מגיברלטר. זאת היתה הפעם האחרונה שהדקר ואנשי צוותה נראו בחיים

ציטוטים

”הווה מוכיח שאני צדקתי“

הקשר הרב דורי