מאגר סיפורי מורשת

גדלתי ביישוב "מבשרת ירושלים". מאז 1964 "מבשרת ירושלים" והיישוב הסמוך לה "מעוז ציון" התאחדו והם מוכרים בשם "מבשרת ציון" – מעוצה מקומית גדולה בפרוזדור ירושלים. אבל בילדותי הכל היה שונה. היישוב "מבשרת ירושלים" הוקם בשנת 1956 מעברו הצפוני של כביש ירושלים-תל אביב והמתיישבים הראשונים בו היו עולים ממרוקו, אלג'יריה ותוניסיה שהגיעו לשם במסגרת פרויקט הקליטה "מהאנייה אל הכפר" – קליטה ישירה ביישובים חדשים ללא שהיה במעברות או מחנות קליטה.

משפחת עולים בביתה החדש. תצלום מתוך הספר "עלי לך מבשרת" – מאת שלומי רוזנפלד, המספר על ימיו הראשונים של היישוב.

בתי היישוב הראשונים נבנו במורדות גבעה שעליה שכנו בתי הכפר הערבי קאלוניה, שתושביו ברחו וגורשו במלחמת השחרור. בגלל הקרבה לגבול הירדני סבלו המתיישבים הראשונים במבשרת מירי מתוך עמדות הליגיון הירדני ולפעמים גם מחדירות מסתננים. תושבי מתיישביו מאש שנורתה עליהם מעמדות הליגיון הירדני, ומחדירה של מסתננים. במלחמת ששת הימים התנהלו קרבות קשים של חטיבת הראל ממש בסמוך ליישוב ועל הזיכרונות שלי מאותה תקופה אני רוצה לספר כאן.

כשהייתי תלמידה בכיתה ז', פרצה מלחמת ששת הימים. הראו לנו איך לרדת למקלטים, והייתה המולה ובהלה. התלמידים רצו למקלט ונפלו אחד על השני. רצנו למקלט של בית הספר "מורשת", ולקראת הצהריים ההורים באו לאסוף אותנו הביתה מהר. באותה תקופה עדיין לא היו מקלטים במבשרת, אז הסבירו לנו איך לחפור שוחות ולהיכנס לתוכן בזמן האזעקה. אבא שלי לא היה בבית, הוא כבר גויס. למזלנו לא נכנסנו לשוחות האלו, כי אחר כך  נפל שם פגז ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היינו נכנסים להסתתר בהם חס וחלילה!

חפירת שוחות במלחמת ששת הימים. צילום:Getty images

בצד השני של הבית הייתה גינה גדולה, ופגז שנפל שם עקר את עץ הרימונים שבגינה. לאחר נפילת הפגז נבהלנו מאוד, והזעקנו את יחידת החבלנים של צה"ל לבדוק את הפגז. הם ראו שהוא עוד לא התפוצץ ולקחו אותו איתם. הייתה אזעקה, ואחי התינוק היה אצל אמי בידיים, ורצנו לבניינים החדשים שנבנו בשכונה בשביל להסתתר במקלטים שהיו בהם. אמא שלי כמעט ונפלה עם אחי על הידיים.

השכנה שלי תלתה על חבל הכביסה בד אדום, והצבא הירדני חשבו כנראה שזה לגיון או כוח צבאי וירו בכוונה לשם, והפגזים נפלו לשוחות שחפרנו. מזלנו שלא נכנסנו אליהן. ברגע שהייתה הפוגה, יצאנו לראות את מטוסי הקרב שלנו מפגיזים את היישובים הערביים השכנים מעבר לגבול. אני זוכרת שאחרי המלחמה אני ואחי הגדול הלכנו לראות את היישוב הערבי שהופגז, וראינו שם בתים מוזנחים, ובגדים זרוקים. היה נראה שהם ברחו משם בחיפזון והשאירו הכל כך. אמרתי לאחי שאני מפחדת להיות שם, ושאני רוצה ללכת הביתה.

הזוית האישית

פנינה בן נון: שמחתי ללמוד מיומנויות מחשב שימושיות וגם להיזכר בסיפורים מילדותי. תודה למורה צבי ולתלמידים הסבלניים שעזרו לנו השנה.