מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא קטי עלוש בן חיים – נעים לשעבר, נולדתי בשנת  1955. כיום אני  בת 61, נולדתי באושדא שבמרוקו. לאחר מכן כשהייתי בגיל 9 עברנו לטולוז שבצרפת. טולוז היא עיר הבירה של מחוז גארון עילית וחבל אוקסיטניה החבל הגדול בשטחו בצרפת. עלינו לארץ בשנת  1992.

גלגולו של הרדידי – "של" שסבתא שלי "מאמא מרים" סרגה של זה במו ידיה.

צעיף – של – רדיד

"צעיף הוא פריט לבוש הנלבש סביב הצוואר או הראש למטרות חימום, ניקיון, אופנה או מסיבות דתיות….  רבים כורכים סביב צווארם צעיף סריג עבה, לעתים עשוי צמר, לשמירה על החום… לעתים משתמשים לשם כך במטפחת ראש, בנדנה וכיסויים דומים. במהלך הזמן פריטים כאלו, שבמקורם שימשו לצרכים מעשיים, הפכו לאביזרי אופנה".

"רדיד הוא מטפחת גדולה עשויה אריג או סריג שעוטפים בה את הכתפיים. המילה רדיד נזכרת בתנ"ך פעמיים –בספר ישעיהו בתוך רשימה ארוכה של תכשיטים ופריטי לבוש של נשים: "וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים" ; ובשיר השירים: "נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת…של היא מילה נרדפת לרדיד" (ויקיפדיה)

השל התגלגל אלי בשנת 1972 סבתא שלי "מאמא מרים" סרגה אותו בעצמה ועוד כל מיני דברים, לדוגמה, היא סרגה סדין שהיה משמש לאריכות ימים וכאשר נפטרים חס ושלום שמים אותו על הגופה.

כאשר הייתי בהריון, בלילה שלפני  הלידה, אימא שלי חלמה חלום על "מאמא מרים" (סבתא שלי) שהיא לובשת כפפות מפוארות ועושה "קולו לולו" זהו מנהג של ספרדים, אימא שלי סיפרה לי את הסיפור ואמרה לי שכנראה יהיה לי בת, ובאמת יום למחרת ילדתי את בתי קרן אימא של נינה.

החפץ הזה קיים בערך 100 שנים ושימושו לפחות במהלך ארבעה דורות.

בגיל 17 הוא שימש אותי הרבה וכיום הוא משמש כמזכרת, החפץ הזה מאוד חשוב לי כיוון שמעורר בי הרבה זיכרונות טובים זהו הדבר היחידי שנשאר לי ממנה.

הזוית האישית

נינה ורדי מביאה את סיפורו של חפץ, סיפורו של הצעיף, הרדיד, של שעובר במשפחה כבר ארבעה דורות.