מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1950 נולדתי באזרביג'אן בעיר קובה, קרסניסלובדה. בקרסניסלובודה חיו רק יהודים בעוד שבקובה חיו רק מוסלמים. בינינו הפריד גשר ארוך. אני השנייה במשפחה מבין שבעה ילדים (3 אחיות וארבעה אחים).

הייתה לי ילדות מאושרת. הוריי גידלו אותי, את אחיי ואחיותיי בשוויון וללא אפליות ולכן הילדות שלנו הייתה מאושרת, שמחה ומלאת זכרונות. אני זוכרת את המעבר לבית פרטי שהוריי בנו. זה היה כשהייתי בת שש לערך. בית בן ארבעה חדרים עם גינה בו היו עצי פרי ופרחים. בילדותי אהבתי לקרוא ספרים ולשחק במשחקים. אהבתי במיוחד את המשחקים: חמש אבנים, קלאס ומחבואים. אבא שלי היה לוקח אותנו לכפרים בהם היו פרדסים. היה אפשר לקטוף את הפרות מהעצים ולאכול אותם. אבי היה רופא היישוב ואמא שלי הייתה עקרת בית. מכיוון שאבא שלי היה איש עסוק מאוד, אחת לכמה זמן היה לוקח את כל המשפחה לטיולים בטבע לזמן איכות וגיבוש.

אני זוכרת שחגגנו את כל החגים היהודיים ביסודיות והקפדנו על הכשרות. זכור לי במיוחד חג פסח בו הקפדנו מאוד על הכשרות. חג הפסח היה החג הכי משמעותי בשנה. היו הכנות רבות לקראת החג. מכיוון שהיה מחסור באוכל כשר, היינו צריכים להשיג מוצרים כשרים חודשים לפני החג ולנקות את הבית לפני החג. לקנות בגדים חדשים ולהחליף את כל הכלים. כל ההכנות נעשו בשיתוף פעולה עם הילדים ובהתרגשות רבה. כשהחג עצמו הגיע הייתה תחושה של קדושה באוויר.

סיימתי את לימודי התיכון ומיד אחר כך המשכתי ללימודים אקדמאיים במשך שנתיים. בהכשרתי הייתי מנהלת חשבונות וגם עסקתי בזה במשך שבע שנים עד שעליתי ארצה.

העלייה לישראל

בשנת 1975 בגיל 25 עליתי ארצה עם בעלי וילדה בת שנתיים ומשפחת בעלי. הוריי, אחיי ואחיותיי נשארו בקובה. שלחו אותנו להתגורר בטירת כרמל ישירות משדה התעופה ומאז ועד היום אני מתגוררת בטירת כרמל. אני אמא לשלושה ילדים, בן אחד ושתי בנות וסבתא לשישה נכדים. כשנחתנו בארץ לא ידענו לדבר עברית ולא היו לנו אנשי קשר בארץ מלבד הסוכנות היהודית.

הסוכנות היהודית החליטה שעולים מחבר עמים יתיישבו בפריפריה ושלחו אותנו לגור בטירת הכרמל למרות שהתעקשנו לגור בעיר הגדולה אך הבקשה שלנו לא נענתה בחיוב זו הפעם הראשונה שהרגשנו את האפליה בארץ. עם כל ההתרגשות לעלות ארצה בגלל היותנו ציוניים, אני חייבת לציין שהיום אחרי שנים רבות שאני גרה בטירת כרמל אין מקום אחר בארץ שהייתי רוצה לגור בו. התאהבתי במקום ובאנשים ואני שמחה ששלחו אותי לגור פה בטירת כרמל. חווינו את העליה כתקופה קשה בעיקר בשל אי הבנת השפה העברית, בשל פערים במנטליות ואי ידיעת הזכויות שלנו כעולים חדשים. הליווי שלנו כעולים חדשים היה לוקה בחסר. הממסד לא שיתף אותנו בזכויותינו המלאות.

את הורי, אחיי ואחיותיי שנשארו לגור בקובה לא פגשתי במשך 17 שנים, מאז העלייה לארץ מכיוון שלא הייתה אשרת כניסה ויציאה מהארץ לאזרביז'אן כתיירים. הקשר היחיד שלי איתם היה באמצעות מכתבים וקשר טלפוני, אחת לכמה זמן. כשכבר אפשרו כניסה ויציאת תיירים, טסתי עם בני כשהיה אז בן 17 לאזרביז'אן לכבוד אירוע משפחתי. המפגש היה מרגש במיוחד מכיוון שלא פגשתי במשפחתי במשך 17 שנים. בני בן ה- 17 פגש בהם לראשונה וגם עבורו מפגש השורשים היה מרגש במיוחד ובלתי נשכח.

כעבור כמה שנים חלק גדול מהמשפחה החליט לעשות עלייה והם עלו לארץ. חלקם נשארו בחו"ל או עברו לגור בארץ אחרת. כרגע משפחתי המורחבת גרה בכמה אזורים בעולם: ניו יורק שבארה"ב, מוסקבה שברוסיה, באקו באזרביז'אן וכמובן בארץ ישראל. הוריי נפטרו לפני כמה שנים ונקברו בטירת הכרמל.

כעבור שש שנים לערך מאז עלייתנו ארצה, לאחר שעבדתי בעבודות מזדמנות הרגשתי שאני לא נמצאת במקום שלי, שאני יכולה לתת ולעשות הרבה יותר. לא עבדתי במקצוע שלי – הנהלת חשבונות. עבדתי במה שמצאתי כדי לפרנס את המשפחה, לכן החלטתי למרות הקושי הכלכלי הרב והקושי של גידול הילדים לעשות הסבת מקצוע וללכת ללמוד. בזמן שעבדתי בבית חולים לבריאות הנפש במטבח, שמעתי שבארץ חסרות אחיות והחלטתי ללמוד להיות אחות.

למדתי סיעוד בבית חולים "בני ציון" שאז נקרא בשם "רוטשילד". אני זוכרת בבירור את הרגע שבו סיימתי את לימודיי. זה היה הרגע הראשון שבו הרגשתי ישראלית! עבדתי כאחות 30 שנה לערך. בשלב מסוים החלטתי ללמוד גם קורס על בסיסי בתחום פסיכיאטריה ועבדתי כאחות בבית חולים לבריאות הנפש בטירת כרמל. הרגשתי שסגרתי מעגל. התחלתי את המסע כעובדת מטבח בבית חולים לבריאות הנפש בטירת כרמל וחזרתי לשם, הפעם כאחות.

כעת אני בגמלאות ואני נהנית עם הנכדים שלי.

הזוית האישית

איתמר: אני ממש נהנתי במהלך התכנית ולמדתי המון על סבתי והייתי ממש מרותק.

סבתא סימה: אני מאוד נהניתי מהמפגש רב דורי. העברתי זמן איכות עם הנכד שלי בהנאה רבה. פגשתי גם מאנשים מאוד טובים במהלך המפגשים.