מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הקשר של משפחתי להיסטוריה של העם היהודי

אני עם נכדתי אמילי וחברתה סיון
כילד ברוסיה אהבתי לקרוא ולשחק בשלג
הסיפור של הורי והילדות שלי נחום בלנט

קצת עלי

שמי נחום בלנט, נולדתי בתאריך 1.1.1946. שמות הורי: מטביי ופראסקוביה. נולדתי ברוסיה בעיר קטנה ושמה וליש והיא נמצאת ליד עיר גדולה ושמה סמולנסק.

פעם כשהיה שלטון של המלכים איזור זה היה קו ההתיישבות של היהודים. כשהייתי בן שנה וחצי בערך עברתי לעיר ושמה רודניה, שם הורי בנו בית פרטי שהיה רק שלנו, בשבילי בית ההורים היה מקום לקבל חינוך והתחלת דרך בחיים.

תמונה של הבית

%d7%a0%d7%97%d7%95%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%a0%d7%98
כיום אני נשוי לאנה בלנט ויש לנו שלושה ילדים ושבעה נכדים.

סיפורים מהילדות שלי

בעיר שלנו התקיימה מלחמה בה נהרסו המון בתים ומבנים, באותה תקופה הייתי ילד קטן, מלאו לי פחות מחמש שנים. היכן שאני גרתי לא היו בכלל משחקים לילדים, לכן כאשר דודי דוד חזר מהצבא, אני זוכר שהוא לקח אותי ביד והלכנו לאחד מהמבנים היחידים שנשארו. המבנה היה עשוי מאבן בצבע אדום, בתוך המבנה הייתה לה חנות הספרים היחידה באזור, שם דודי קנה לי ספר אגדות וזאת הייתה המתנה הראשונה בחיי, חוויה זו חרוטה בזיכרוני עד היום.

בעולם כולו ידוע על יהודים שהם עם של ספר זאת הסיבה שהתחלתי עם הסיפור הזה.

בזמן ההוא ברוסיה, היה אסור ליהודים לציין ולחגוג את החגים שלהם. סבתא שלי הייתה מכינה בסתר מצות, לא היה אפשרי להשיג מצות בשום מקום. סבתא שלי הייתה אופה את המצות בתנור אבן ענק כ- 2 מ' גובה, קראו לו תנור רוסי. היינו אופים את המצות בצורת עיגול בקוטר בערך של חצי מטר. אני זוכר שתפקידי היה לעשות את החורים במצות, בעזרת מין גלגלת. בשבילי זו הייתה מסורת וחג בפני עצמו. עד היום אני זוכר את הטעם המופלא שהיה למצות.

באותה תקופה הייתי משחק בשלג, אי אפשר אפילו לתאר את כמות השלג שהייתה שם. יום אחד עברו שם ילדות הרבה יותר גדולות ממני והן אמרו לי: "תיקח מקל ותזרוק את היהודים לפלסטינה", ברוסית המשמעות אף יותר גרועה . אני זוכר את החלק בו הן התחילו לצחוק. אני ברחתי ובכיתי. זה היה השיעור הראשון של האנטישמיות שעברתי רק כאשר הייתי בן חמש! הן אפילו לא ידעו שמדינת ישראל קיימת, היא הייתה קיימת כבר שנתיים.

תמונה שלי כילד

%d7%a0%d7%97%d7%95%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%a0%d7%98-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa

אני מחזיק היום בידי מכתב משנת 1941.

צילום המכתב

%d7%a0%d7%97%d7%95%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%a0%d7%98-%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91

אלו היו שנים טראגיות שבהן התרחשה מלחמת העולם השנייה. את המכתב קיבל אבי מאחותו פאניה אשר גרה בעיר חרקוב, באוקראינה. אחותו שלחה לו את המכתב ב-5.10.1941. במכתב היא כותבת (ברוסית): "האויב (הגרמנים הנאצים) כמובן קרובים מאוד לפלוש לעיר, אבל אני וכל המשפחה מקווים שהצבא שלנו (הצבא האדום) ינסו להרחיק אותם ולמנוע מהם להכנס לעיר. היינו נוסעים אליך או מחפשים מקום יותר טוב, אבל אין כבר לאן וזמן לנסוע. אבל אל תדאג לנו אנחנו נסתדר, אם צריך נברח ברגל. הכי חשוב תדאג לעצמך."

אבל הצבא האדום לא הצליחו לעצור את הנאצים. הם נכנסו לעיר וכבשו אותה וכל משפחתו של אבי אשר הייתה שם נרצחה בידי הנאצים. המכתב בכל זאת הגיע לאבי. זה היה גורלם של היהודים בדור ההוא.

אימי ניצלה בנס

גורל טרגי חיכה גם לאימי. נאצים כבשו את הכפר בו אמי ומשפחתה גרו. המשפחה של אמי עבדה בקולחוז, משק חקלאי שדומה לקיבוץ של פעם.

אמא שלי, אביה (סבא שלי) וחברה של אמי ביחד עם עוד הרבה יהודים אחרים, היו עצורים בידי העוזרים של הנאצים שהיו רוסים שבגדו לטובת הנאצים והכינוי שלהם היה "פוליצאים". הם אספו את כל היהודים שהיו שם למקום אחד שהיה דומה לרפת. בשמירה על המקום התחלפו המשמרות, במשמרת מסוימת נכנס לשמירה בחור שהיה בכיתה עם אמי, הם אף ישבו באותו השולחן והיו חברים, אבל עכשיו הוא שירת בשביל הגרמנים הנאצים. בעצם הוא הפך לבוגד של מולדתו. הוא ראה את אמא שלי, ניגש אליה ואמר לה שמחר הורגים את כולם והוא מוכן לשחרר בסוד אותה, את אביה ואת חברתה כדי שיברחו. לסבא שלי הייתה בעיה ברגל והוא לא יכל ללכת הרבה. למרות כל נסיונות השכנועים של אמי הוא לא רצה להקשות עליהן. אבל השומר זירז אותן בגלל שהוא היה צריך להתחלף בשמירה. הוא באמת לא שיקר ונתן לאמי ולחברתה לברוח ובלית ברירה, סבי נשאר והן ברחו. אני תמיד תהיתי לעצמי: מי הוא אותו האיש עבור משפחתנו? בוגד ששירת את האויב? או מישהו שלמד בכיתה של אמי ובעיקרון הציל אותה?

אם לא הוא, לא היה קיים הדור הנוכחי של המשפחה היהודית שלנו.

בבוקר כפי שהוא אמר, רצחו את כל היהודים שהיו שם וגם סבי מנדל אודינוב, נרצח. באותו איזור כיום, מוצב פסל זיכרון לזכר סיפור טרגי זה. אמי וחברתה באסיה ברחו ליער ואחר כך, הן הלכו לביתו של האחראי של אותו יער, אשר הכיר את משפחתה של אמי טוב מאוד. הוא, למרות הסכנה שבדבר, החביא אותן אצלו בבית במשך שבוע, ולאחר מכן טען שזה כבר נהיה מסוכן כיון שאנשים אחרים יכולים להתחיל לחשוד. הוא נתן להן בגדים, מזון, שתייה והראה להן לאן ללכת. בסופו של דבר הן הגיעו למקום בו היה הצבא האדום.

בשנת 1945 אימי ואבי התחתנו. כילד, אני זוכר טוב איך בכל יום ראשון, שברוסיה זה יום חופש, במקום בו גרנו, התקיים שוק. האיש שהסתיר את אימי וחברתה  היה מוכר בשוק, לכן לאחר שנגמרו המכירות, הוא היה מגיע אלינו הביתה. אימי קנתה במיוחד לבואו בקבוק וודקה. היא כינתה אותו "המציל". את הסיפור הזה אני זוכר טוב מאוד.

בנוסף לכך, אני זוכר שהיו מזמינים את אמי באופן קבוע לשירות הביטחון של רוסיה ולפעמים הם היו מגיעים לביתנו. הם שאלו אותה אם היא ראתה מישהו ממי שכלא אותה ושמר עליה הרבה זמן.  השלטון הסובייטי, שלטון ברית המועצות, חיפשו אחר אותם בוגדים.  מה עלה בגורלו של אותו האיש שהיה בכיתה עם אימי ושחרר אותה, לא ידוע לנו. פעם שאלתי את אמא שלי: "מדוע לא ברחתם בזמן?" והיא ענתה לי: "לא האמנו שהגרמנים מסוגלים לעשות דברים כאלה, היו עוד זיכרונות שהגרמנים הגנו על היהודים בזמן הפוגרומים מצד הרוסים והאחרים, אבל בתקופה בין 1918 ל1941 הכל השתנה."

בתמונה משנת 1948 רואים את אימי מחוייכת עם פרחים בידיה.

תמונה של אמי עם הפרחים

%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%a8-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%a0%d7%97%d7%95%d7%9d
אמא שלי ניצלה בנס ממוות, אבל בתמונה היא מחייכת ושרשרת דורות משפחתנו היהודית מכפר מיקולינו באיזור סמולנסק ממשיכה להתקיים.

נולדו לי ילדים ולהם נולדו ילדיהם. רצף הדורות ממשיך הלאה.

כמה סיפורים מחיי בברית המועצות

אני גדלתי במדינה עם שילטון לא דמוקרטי. פעם אחת בתאריך 5.3.1953, כשהייתי בן שבע, התעוררתי מהבכי של אמי. ניגשתי אליה ושאלתי "מה קרה?" והיא ענתה לי שאמרו ברדיו שהמנהיג הקומוניסטי של המדינה סטלין מת. העם, כולל היהודים קיבלו את הבשורה כאילו הגיע סוף העולם. כולם קיבלו את הבשורה כך, כי האידאולוגיה והשלטון נכנסו לנשמתם של האנשים. חשוב להדגיש שהיה רק ערוץ אחד ברדיו, אני זוכר שמבנה הרדיו היה עגול בצבע שחור בקוטר של כ- 45 ס"מ. אצל כולם היה בדיוק אותו רדיו.

הבית שגרתי בו היה בנוי מעץ בלבד. בנוסף לכל הכלים שהשתמשו בהם לבניית הבית היה פטיש ששמור עד היום אצלי.

תמונה של הפטיש

%d7%94%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%a9-%d7%a9%d7%9c%d7%99

בביתי לא היו צינורות מים, לא מקלחת והשירותים היו בחוץ. את המים היו לוקחים בדלי מהבור ששימש את כל דיירי הרחוב. כולם התקלחו בבית מרחץ משותף שהיה במרחק של כחצי ק"מ מהבית, לשם הלכנו עם התיק וכלי הרחצה וקנינו כרטיס כניסה. בבית המרחץ גברים היו מתרחצים בנפרד מהנשים.

בשנת 1990 בגיל 44, בעקבות האנטישמיות שהייתה לי מאוד קשה ולא נעימה, עליתי לארץ עם המשפחה. עם העלייה לארץ גרנו במספר מקומות בחיפה ואחר כך עברנו להתגורר בקריית מוצקין. למזלנו, כחצי שנה לאחר שעלינו לארץ, נפגשנו עם זוג אנשים – ישראל (ז"ל) ויפה תבואה, שכל חייהם נלחמו והגנו על מדינת ישראל.

עוד לפני קום המדינה הם היו פעילים בלח"י. הם היו בשבילנו כמו אמא ואבא. בזכותם הכרנו את החיים בארץ ולמדנו לאהוב את הארץ. השתתפנו ביחד איתם בכל החגים לפי המסורת היהודית. ישראל ויפה מאוד יקרים לי. לא פגשתי אדם עם נשמה כזו גדולה לאורך כל חיי.

תמונה של ישראל ויפה 1949

%d7%99%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-1949

תמונה של ישראל 1995                      

%d7%99%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-1995

אני הייתי מאוד רוצה שהדור שלי יעביר את כל הסיפורים החשובים, לדור הצעיר כדי שיכירו את ההיסטוריה של העם שלנו.

מפגש בכיתה של הקשר הרב דורי

20170321_093848-1-640x360

הזוית האישית

סבא נחום: במהלך העבודה בכיתה פתאום הרגשתי שאני צעיר בגיל של הילדים בכיתה. ואני רוצה להודות למחנכת על האווירה הנעימה והידידותית שהייתה בכיתה לאורך כל העבודה של הקשר הרב דורי.

אמילי: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים על סבי ועל הוריו במיוחד עניין אותי לשמוע על המכתב. העבודה בכיתה עם סבי הייתה מהנה!

סיון: מאוד עניין אותי לשמוע את הסיפור על הצלתה של אימו של נחום ומאוד נהניתי לעבוד עם אמילי וסבא שלה.

מילון

פוגרומים
פרעות,הרס, השמדה

ציטוטים

”נולדו לי ילדים ולהם נולדו ילדיהם. רצף הדורות ממשיך הלאה. “

”הייתי מאוד רוצה שהדור שלי יעביר את כל הסיפורים החשובים, לדור הצעיר כדי שיכירו את ההיסטוריה של העם שלנו.“

הקשר הרב דורי