מאגר סיפורי מורשת

סגירת מעגל – עם חידושו של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות

אינסיו שטיינהרדט, מגני תקווה, הגיעה לבית התפוצות עוד בשנות ה-70, קרוב לזמן עלייתו מפורטוגל, בעקבות פרויקט משותף עם מקום עבודתו – מפעלי נייר חדרה – של הוצאת לוח שנה עבור חנות המוזאון. הציץ ונפגע. נרשם מיד כחבר באגודת הידידים והיה מבקר הרבה פעמים בעיקר עם אורחים מפורטוגל, שהסכימו אתו שביקור בישראל בלי ביקור בבית התפוצות אינו שלם: ולא סתם ביקור, צריך יום אחד לקבל מושג מה זה וחודש שלם להכיר.

בשנת 1982 בית התפוצות חתם על חוזה עם פרדריק ברנר, צלם צרפתי מפורסם בתיעוד קהילות יהודיות נדירות, לתעד את שארית צאצאי האנוסים השומרים את זהותם ואת פולחנם בסתר בפורטוגל מכורתו. ומכיוון שהיו לאינסיו כבר הרבה קשרים במקומות האלה ביקשו ממנו להתלוות לברנר על מנת לפתוח לו דלתות לעולם המסתורי הזה. בעצם זו הייתה ההזדמנות האחרונה להציץ לתוך מה שעדיין נשאר אז מהתופעה על סף העלמותה.

אינסיו מסביר: "החלטתי להתחיל בכפר בבלמונטה, שהיה בשבילי כמעט "מגרש ביתי", משום ששם ביקרתי מאז 1964 והיו לי שם הרבה חברים טובים".

בבלמונטה חיו אז כ-250 צאצאי האנוסים הידועים בפי שאר אוכלוסיית המקום כ"יהודים". רובם ככולם השתייכו לעשר משפחות ראשונות שחיו כחברה אנדוגמית, לכן כל אחד היה בן-דוד של כולם, וכאשר רצו להזכיר את בני הקהילה שלהם הם היו אמרים בפשטות "המשפחה".

הנקודות החזקות של חייהם היהודים היו: הדלקת נרות בערב שבת, שמירת קדושת השבת מכל מלאכה, אפיית מצות לפסח וצום יום הכיפורים. עד שלב מסויים האמינו שהם שארית הפליטה ואין יותר יהודים בעולם. אמנם קהילות דומות של צאצאי אנוסים ששמרו על חלק קטן ממצוות היהדות היו קיימות במקומות שונים בצפון פורטוגל, בעיקר לאורך הגבול עם ספרד, אבל לא היה קשר ביניהם ולא ידעו אלא על אלה.

בנווינדה הייתה אישה יפה 

את שני הקשישים האלה, קרלוש ובנווינדה דיוגו הנריקש, אינסיו הכיר היטב לאורך שנים. כבר מתחילת היכרותו האישית אתם, הם היו הם באים-בימים וחרושי-קמטים כפני האדמה. "אבל, בנווינדה הייתה אישה יפה! אמנם קמוטה ושחוחה מכובד-השנים, אך בעבורי היא הייתה יפה… היה בה חן מיוחד שדיבר אל לבי-היהודי.

במהלך נדודי בחבל-האנוסים שבצפון-מערב פורטוגל רק שלוש נשים מצאו חן-בעיני באופן כה מיוחד, ויכולתי לחוש ביופיין השריר והקיים מבעד לפניהן החרושות. בנווינדה הייתה אחת מהן. הביטוי המיוחד בשפה העברית לתופעה זו, שלא מצאתיו מעולם בשום לשון אחרת, הוא שלא אני מצאתי את יופיין, אלא הן-הן שמצאו – את החן שלהן בעיניי!" קרלוש ובנווינדה ז"ל היו למעשה באותה עת זקני-העדה.

"בזכות אמותינו הצדקניות יצאו אבותינו ממצרים"

בזכותן של הנשים הצדקניות בדור-השמד (בסוף המאה הט"ו וראשית המאה הט"ז), אלו שלא נכנעו לגזרות והמשיכו לקיים בסתר-בתיהן את מצוות תורת-משה, ומסרו מורשת זו גם לבנותיהן, וכך מדור לדור במשך חמש מאות שנה; בזכותן עדת-האנוסים בדורנו זכתה לחזור בגלוי ליהדות. בנווינדה, כסמל, הייתה האחרונה בשלשלת נשים-צדקניות אלו.

בימי שישי, בין השמשות, כשהייתה מתקרבת שעת השקיע, בנווינדה הייתה מניחה שתי צלחות על שולחן קטן ועל כל אחת עששית פח כדוגמה כל העששיות שהיו בשימוש למאור כאשר עוד לא היה חשמל בכפר. ובפיה של כל עששית הייתה מכניסה פתיל פשתן מיוחד שהייתה קונה משרה ה', זקנה אחרת מן הכפר, כאשר צד אחד נשאר בחוץ והצד הארוך מונח בתוך המיכל של העששית. ואז נטלה את צנצנת השמן (שבשפה הפורטוגלית נקרא אלמותוליה. (מן הערבית אל-מותלי) ומוזגת ממנו אל תוך מיכל העששית כמות מדודה של שמן זית טהור. (טהור משום שהייתה קונה אותו ישר מבית הבד, לפני שעבר כל עיבוד).

בנווינדה

לאחר שהניחה את הצלחות בתוק ארון מאבן בנוי בגומחה בתוך הקיר המזרחי, ליד החלון, הדליקה אותן והחזיקה אחת בידה השמאלית בעודה מרימה את ידה הימנית פסוקת-האצבעות בגובה ראשה, ומברכת:

"ברוך, אלוהי, אדונִי, אדונָי אשר ציוונו במצוותיו הברוכות והקדושות להדליק פתילים אלה לכבוד ולתהילה עבור יום-הששי הקדוש של השבת-הקדושה. בזכותם ישמור האל אותי ואת בעלי, את ילדי ואת נכדי ואת כל עם-ישראל באשר הוא. אמן אדון, (יהי רצון) שתפילתי תעלה ותגיע השמיימה."

לארון היו דלתות מעץ, שבנווינדה הייתה סוגרת אם פתאום הופיע אורח בלתי צפוי. (ארונות אבן כאלה בנויים בתוך הקיר, נמצאו לאחרונה בכעשרים מקומות בצפון פורטוגל. יש הסוברים שאלה היו "ארונות הקודש" בהם האנוסים היו שמים ספרי תורה. אינסיו חושב שלאנוסים לא היו ספרי תורה. זה היה מאוד מסוכן וממילא הם לא ידעו לקרוא עברית. הוא סובר שהם שמשו בדיוק כמו אצל בנווינדה להסתיר את נרות שבת).

איך מכינים את הפתילים לשימושי קודש?

בבלמונטה, שרה ה' הייתה מקובלת על כל הנשים בקהילת בני האנוסים כמין "רבנית" ואליה היו פונות האחרות בכל שאלה כאשר היו להן ספקות מה מותר ומה אסור ואיך בדיוק להתנהג בכל מצב. וגם הייתה מבצעת תפקידים מוסתרים כגון ברכת רך הנולד, נשואים, ליווי בערש דווי, וכו'. מאלה הייתה מתפרנסת.

שרה מכינה את הפתילים

בין היתר הייתה מספקת את הפתילים להדלקת הנרות לשבת. יש לציין שהן לא היו מדליקות נרות שעווה (מנהג של הגויים לפי תפיסתן) אלא עששיות פח מאוד נפוצות בכפרים אצל האוכלוסייה הכללית, משום שלא היה שם חשמל עד לתקופה מאוחרת יותר.

תמיד הייתה לבושה שחורים כמנהג האלמנות במקום, שרה הייתה יוצאת לשווקים וקונה כמות של פשטן גולמי. בחצר ביתה הייתה כובשת אותו ושמה בשמש עד שהיה מקבל צבע לבן כשלג. אז הייתה טווית את חוטי הפשתן ומגלגלת אותם לכדורים. מהכדורים האלה הייתה חותכת כל פעם שבעה חוטים וקושרת אותם ביחד תוך כדי אמירת ברכות מיוחדות. וכך מוכרת את הפתילים האלה לנשים האחרות.

פסח החג הקדוש

בפורטוגל מתפרסם כל שנה, זה כבר הרבה מאות שנים, חוברת – אלמנק (לוח שנה) עם השם של הקדוש הנוצרי של היום, תחזית מזג האויר, הנחיות לעבודות בשדה ומועדי הירח.

האנוסים היו קונים את האלמנק הזה ועוקבים מתי המולד של חודש מרץ. הם ידעו ש-14 יום לאחריו חל פסח. ברם מנהג ישן הוא שלא עושים את "החג הקדוש" בתאריך זה, מפאת הנוצרים שידעו גם הם את התאריך והיו מרגלים על היהודים אם הם מקיימים את החג. לכן היו דוחים אותו בדיוק בשלושים יום (פסח שני).

על מנהגי פסח אינסיו מספר: "לתעד את פולחן הפסח הייתה משימה קשה בשבילינו, דרמטית אבל גם מרגשת. בתפיסת בני האנוסים המשמעות של פסח ושל יום הכיפורים התערבבו. בעצם לא היו להם חגים. הם טענו שהאל אינו רוצה חגיגות אלא רק תעניות ותשובה. כיפור היה "יום הטהרה", אבל פסח היה "החג הקדוש" זיכרון ליציאת מצריים, אבל גם יום הדין, יום של סליחת עוונות וגזר הדין.

אי-לכך הנוכחות של זרים, גם יהודים, הייתה אסורה בתכלית האיסור. אפילו בני משפחה שלהם, אם היו נשואים עם "נוצרים וותיקים" לא היו מורשים להיכנס, ואפילו לא אמרו להם מתי זה יתקיים. החברים הכי קרובים שלי התחננו לפני שלא נהיה בכפר באותו שבוע. בכל זאת החלטנו שחובה לתעד והודענו להם שנבוא. אני סבור שהיינו הראשונים שכינו למעמד זה.

אבל לא ציפיתי למה שקרה לנו. הגענו יום אחד לעת ערב וכל הדלתות נסגרו לפנינו. חבר מאוד קרוב נפגש איתי בסתר ובשר לי שהיו ביניהם שיחות והוחלט שאיש לא יקבל את פנינו. למחרת בבוקר ישבנו במרפסת של בית קפה וראיתי את בנווינדה עוברת בכביש עם סל ביד. קמתי והלכתי לברך אותה לשלום. "אני באה מן השדות הלכתי לקטוף את חמשת הסוגים של עשבים מרים שמקובלים בחג הקדוש. המשפחה שלי באים לביתי הערב ונברך על המרור. אתם יכולים לבוא. אין מניע. אבל על תכעסו עלינו על שלא נותנים לכם להיות נוכחים באפיית הלחם הקדוש. זה מאוד מאוד חמור. מצדי אולי הייתי מרשה לך, לא בטוח. אבל בגילי אני כבר לא קובעת. עכשיו זה תלוי בבנות ובכלות. על תכעסו."

בצהריים ראינו תנועה ערה בין האנוסים. כולם הוציאו את מכוניות "טרנזיט" שלהם מן חניונים של בתיהם ונסעו כמו שנסעו לעבודה בימים של ירידים. נסענו אחריהם עד לנהר זזרה (Zezere) הסמוך. אז מישהו התחיל לידיה אבנים על פרדריק הצלם. בחור צעיר שכבר ביקר בישראל הרגיע את אביו: "אבא, בישראל כל פולחני הדת הם פומביים וחופשיים. למה אנחנו עדיין כאלה מפגרים?"

בסוף נרגעו הרוחות. בסך הכל הם באו להכשיר את הכלים לפסח במים הזורמים של הנהר. בכל רכב היו משטח גדול מפח לשים של הרצפה, כמה תנורי חרס, קערות, קנקנים למים וכליי אוכל שונים. כל אלה הם היו שומרים בנפרד בבוידם ורק הוציאו פעם בשנה בערב פסח.

בערב ראינו שהרבה אנשים בבגדי חג נוהרים לביתם של בנווינדה וקרלוס. היו אלה חמשת הילדים שלהם, עם בני זוגם, הנכדים והנינים. הצטרפנו והתקבלנו בחמימות. כולם הסתדרו בעמידה בחדר האוכל מסביב לשולחן עגול. הנשים הכינו "מנות" של חמשת הסוגים של עשבים מרים וסידרו אותן על השולחן. אז בנווינדה הביאה קופסה (של סיגרים) ובתוכה מפית נייר ועליה כדורים קטנים של בצק שרוף. אלה היו הפרשות חלה של שנים קודמות שהם היו אוספים שם משנה לשנה. אז העבירו את הקופסא מאדם לאדם. כל אחד לפי תורו היה מחזיק את הקופסא, מחסה עין אחת עם היד, ומתפלל (בתרגום חופשי):

"ברוך, אלוהי, אדונִי, אדונָי אשר קדשנו וציוונו על אכילת מרור. כשם זכינו  לאכול מצא ומרור כן נזכה השנה לאכול את המצה הקדושה ולמחילת כל עוונותינו."

במעמד זה נסינו לדבר אל ליבו כל אחד מן הנוכחים ולשכנע שיאפשרו לנו להשתתף בטקס למחרת בלילה אצלם בבית. נתקלנו רק בסירובים ואפילו אפנו אלינו את הגב. בקושי, אחד הבנים הבטיח שידבר עם אשתו ושנבוא אליו בשעה 9 בערב. הוא רק לא אמר לנו שהנוהג הוא שכל משפחה מקיימת את הטקס בביתה של האימא של האישה. כשהגנו הבית היה סגור וחשוך.

בן אחר, אליפיו, אמר לי שהוא ואשתו עושים את החג בביתם. ואשתו לא מסכימה שיהיו נוכחים זרים. אבל, הם היו ידידים קרובים מאוד שלי. בנוכחות אשתו, שהסכימה בשתיקה, אליפיו הוסיף: "תנסה בכל זאת אצל אחרים. אולי בכל זאת מישהו יתרצה והיה ולא תצליחו, אנחנו לא נשיב את פניכם ריקם. תבואו לבית איפה שאנחנו גרים, תדפקו בדלת הכניסה למטה שלוש דפיקות. אנחנו נשאיר את הדלת לא נעולה. תכנסו ותעלו את המדרגות בחושך ובשקט. אנחנו נהיה בעליית הגג"….

לאור האכזבה בבית אחיו, זה מה שעשינו.

בעליית הגג כבר היו זוג החברים ובנם המתגבר. כולם לבושים לבן מכף רגל ועד הראש המכוסה גם בלבן. על הרצפה משטח הפח ועליו תנור פחם דולק ועליו שני רעפים, כד המים, וקערה עם קמח לבן רגיל. אליזה לשה את הבצק.

פרדריק לחש לי באוזן. מובן מאליו שהוא אינו יכול לצלם בחושך. בקשתי רשות להדליק את הנורה היחידה שהייתה במקום. אליזה נכנסה בקריזה! מה פתאום להדליק אור. אפילו הווילון בחלון היה סגור. בסוף גם זה הסתדר. הדלקנו את הנורה. אבל אליזה הייתה מאוד עצבנית ומודאגת שמא יקבלו עונש מן השמיים.

המשיכה ללוש ועשתה בידיים עוגות עבור של בצק שהניחה על הרעפים. אחרי שהוציאה מן הרעפים שבע עוגות ושמה על הצלחת היא הפרישה כדור קטן של בצק וזרקה אותו על האש. זו הייתה חלה. כעבור פחות מדקה כדור הבצק התפוצצת וקפץ מן התנור אל האויר. ההסבר הוא פשוט: האוויר שבתוך הבצק התחמם וגרם להתפוצצות. אבל אליזה צהלה ושמחה. בשבילה זה היה הסימן המאוחל שעוונותיה נמחלו. בסוף זה לא היה נורא כמו שפחדה…

עוד שבע מצות והיא בקשה מבעלה שיזרוק הוא כדור בצק לאש, עבור עצמו. השבח לאל גם זה התפוצץ. בהמשך אותו הדבר עם הבן. כל בני המשפחה נגאלו.

"אדון אינסיו, אני רוצה שגם אתה תזרוק כדור. זרקתי והתפוצץ יפה. קבלתי הכשר. עכשיו פרדריק.  שומו שמיים. הכדור של הצלם נשרף ולא התפוצץ. "כאשר יגורתי בא לי". אמרה אליזה. "משהו בלב אמר לי. אולי משום שהדליק את האור? אולי בגלל שצילם? יותר גרוע: אתה אמרת שאתה מכיר אותו טוב. אולי הוא לא יהודי? מרגל?"

הרגתי אותה: אולי הכדור היה פגום, בלי אוויר בפנים. תעשי לו עוד אחד, בבקשה. והנה הפעם הוא התפוצץ ברעש גדול וקפץ אפילו יותר רחוק מכולם…

כך ניצלה משלחת בית התפוצות לאנוסי פורטוגל… השמועה עשתה לה רגליים וכעבור שנתיים כבר יכולנו להשתתף בטקסי פסח אצל משפחה אחרת עם צוות צילום לסרט תיעודי "אחרוני האנוסים".

אפיית המצוות בסתר

עוד "משפחה" ממש ליד הבית

כאשר סיימנו את השלב הראשון של עבודתנו בבלמונטה ואמרתי למארחים שלנו שביום ראשון הבא אנחנו ממשיכים לדרכנו, שאלו אותנו לאן, עניתי שאנו ממשיכים בעקבות האנוסים, הם הגיבו: "מה זאת אומרת? אין יותר. אנחנו שארית הפליטהֲ. חייכתי ואמרתי לו שאני יודע שיש הרבה יותר ובין אלה כאלה שעובדים כמוהם בירידים ושהם בטח מכירים. "איפה, למשל?" למשל בעיר פונדאון, שהיא 40 קמ' בלבד מבלמונטה.

ענה לי המארח: "לא יכול להיות. וכדי להוכיח לכם אני בעצמי אסיע אתכם לשם ברכב שלי. רוצה לראות את האכזבה שלכם". למחרת יצאנו בבוקר לפונדאון. שאלנו בבית קפה שבו אכלנו ארוחת בוקר. "בעיר שלנו אין יהודים" – ענו בנמרצות. מישהו אמר שבכל זאת אולי רק ז'ואקים, בעל חנות מכשירי כתיבה, שקוראים לו "ז'ואקים היהודי".

אבל זה היה יום ראשון, כמו שאמרתי והחנות הייתה סגורה. מה עושים? היה לי שם של משפחה אחת, אבל כבר מלפני הרבה שנים. התברר שזה השם של שתי אחיות מאוד מבוגרות, שהיו גרות באותו רחוב. אחת אלמנה ואחת רווקה, אבל בבוקר של יום ראשון בטח הלכו למיסה בכנסיה. חיכינו קצת והגברות חזרו. תגובה ראשונה: "אתה בטח רוצה לדבר עם הבן שלי שהוא עו"ד, אבל הוא איננו בבית". כשבסוף הדברים התבררו וישבנו בסלון שלהן לשוחח, הודו שלפני שנים המשפחה שלהם הייתה מקיימת את הטקסים היהודים בסתר בביתם ומתפללים הרבה. אבל המציאות השתנתה מאז ועכשיו הן נוצריות לכל דבר, כמו שאנחנו ראינו, הן מתפללות בכנסייה.

שאלתי אם הן עוד זוכרת תפילות מאותם הימים והתשובה הייתה חיובית. החבר שלנו מבלמונטה היה המום… "מה זה? אלו אותן התפילות שאשתי מתפללת! אני חייב לספר בכפר שלנו."

עוד הוסיפו הגברות שאנחנו חייבים לפגוש את הבן-דוד שלהם, ז'ואקים, שהספיק  ללמוד בישיבה הקטנה שפעלה זמן קצר בעיר פורטו והוא יודע להתפלל אפילו בעברית. "אבל החנות היום סגורה. בימי ראשון הוא עובד במשק הקטן שיש לו מחוץ לעיר. אם אתם רוצים קחו אותי במכונית ואני אראה לכם". כשהגענו היא ביקשה לגשת לבד על מנת "להכין" את הבן-דוד.

ז'ואקים הבן-דוד במשק

לא עברו הרבה דקות ואדם לא צעיר ללא חולצה הופיע כניסה, בזרועות פתוחות, וברך אתנו בעברית "שלום עליכם". הסביר לנו ששמו העברי בישיבה, בצעירותו, היה משה והוא אפילו נשלח ללמד ילדים בכפרים של הצפון. (בשבילי זו הייתה התחלה של ידידות שנמשכה הרבה שנים עד יום מותו).

ז'ואקים ואני (מצד ימין)

אחרי הצהריים באותו יום ראשון המארח בקש להתייעץ אתי. "אני עדיין המום ממה שראיתי ושמעתי בבוקר. תאר לעצמך שקבלתי עכשיו שיחה טלפונית מעו"ד מפונדאו ששאל אם הוא וחבריו יכולים לבוא הערב לבקר אצלי ולעשות הכרה בין יהודים שלא הכרנו עד עכשיו. מה אתה אומר? מותר?".

"למה לא? אני חושב שזו הזדמנות מבורכת". אז הוא הזמין עוד מספר זוגות של "בני המשפחה" בכפר, האורחים הגיעו והיה ערב באמת שמח" הנשים שרו הרבה תפילות שכולן ידעו, שתו יין אכלו עוגות.

בתמונה השני מצד ימין בשורה הראשונה הוא ז'ואקים-משה

אז העו"ד לקח אותי הצידה ואמר: "אימא שלי לא באה, אבל היא בקשה ממני למסור לך את זה." ונתן בידי חבילה ארוזה בנייר עיתון ובה העששית הזו. יחד עם העששית היה כרטיס ביקור של הגברת ובגבו היה כתוב: "אדון יקר. את העששית הזו עשה וצבע אבי ע"ה במו ידיו. במשך הרבה שנים אמי ואחריה אני, הדלקנו את הפתיל בשמן זית כל ערב שבת. עכשיו אין לי שימוש בשבילה. כך אותה לארץ ישראל בבקשה".

הייתה לי כבר עששית אחרת בשביל ביתי וגם אחת שקניתי במיוחד עבור האוסף של בית התפוצות. השנה מסרתי גם את העששית מפונדאון.

העששית מפונדאון שהועברה לתערוכה בבית התפוצות

ומשם המשכנו צפונה. כסינו מעל 2000 קמ' של כבישים הרריים ובכל המקומות היו לנו הרבה קשיים, אתגרים והרבה הרפתקאות לא פחות מרגשות, עדויות לכך שעם ישראל חי!

"כי עוד נמשכת השרשרת"

היום, בגילי המופלג, אני הרבה פחות פעיל. אינני כבר "בן בית" בבית התפוצות כמו שהייתי הרבה שנים. אבל לבי עדיין עם המוסד האדיר הזה. לא מזמן ביקשו ממני להרצאות שם על יהדות פורטוגל במסגרת סדרת הרצאות מבין הפעילות התרבותית של הבית.

האורח האחרון שלוויתי בביקור היה הטוען לכתר של פורטוגל (מאז 1910 פורטוגל היא רפובליקה) הוד מעלתו הדוכס, דון דוארטה פיו דה ברגנסה, שהוא עצמו מצאצאי אישה יהודייה.

בבית התפוצות אני עם שלמה להט ועם הדוכס של ברגנסה, דון דוארטה פיו, טוען לכתר של פורטוגל

ממש לפני חודשיים פנתה אלי אחת מן האוצרות של האגף החדש שבתכנון וביקשה ממני הסברים על מספר פריטים שהבאתי בזמנו. כגון מצה אחת לדוגמא, מאותן המצות שנוכחתי בעת הכנתן, כדור של חוט פשתן להכנת הפתילים, ומעל הכל העששית לשבת.

צילומים: באדיבות © פרדריק ברנר

הזוית האישית

אינסיו: אני אסיר תודה לתמי גרין על ההזדמנות שהעניקה לי לעלות את הזיכרונות האלה ולספר לה, ולו במעט, מן החוויות שלי בחבל האנוסים בפורטוגל. "שיהיה לך טוב" כמו שאומרים (במקום תודה") במחוזות האלה.

סיפורי תיעוד נוספים של אינסיו: "שען גליצאי בפורטוגל" ו – "הגדת עליות – קהילת יהודי פורטוגל"