מאגר סיפורי מורשת

הורי- אבי שלום אליהו בן שניאור זלמן וולענקין, סבי היה המלמד של הרבי מליובאוויטש, ולאימי- פרידה מריישא בת חיים אליעזר גורליק.

הורי התחתנו וגרו במוסקבה עד לשנת 1941. בשנה זו  הגרמנים פלשו לרוסיה, והיהודים נאלצו לברוח ממוסקבה מפחד הגרמנים. הורי ומשפחות יהודיות נוספות עברו לסמרקנד. נולדתי אחרי שנתיים, בשנת תש"ג 1943.

אני הבכורה במשפחה ויש לי שני אחים, דב בער שגם נולד בסמרקנד ואחי חיים אלעזר.

לאחר המלחמה בשנת 1947 רצו הורי, ויהודים נוספים ביניהם חסידי חב"ד רבים, לצאת את רוסיה. נודע לנו ששלטונות רוסיה מאשרים לאזרחי פולין, שהגיעו בזמן המלחמה לרוסיה, לחזור לארצם. החלטנו לצאת מרוסיה עם דרכונים מזויפים, ידענו שהרבי, האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, מעודד את חסידיו לעזוב את רוסיה. רבים מחסידי חב"ד הצליחו בדרך זו לברוח מרוסיה, רבים מהם עלו לארץ ישראל.

יצאנו מסמרקנד לכיוון לבוב, מלבוב הוברחו כולם ברכבות אל מחוץ לתחומי רוסיה.

בדרך נסענו קודם למוסקבה כדי להפרד מסבי- אבא של אבי. אך כשהגענו למוסקבה מצאנו את סבי חולה, אבי החליט להשאר במוסקבה ולטפל באביו עד שיחלים. נשארנו מספר שבועות במוסקבה. מצבו של סבי השתפר ויצאנו ללבוב.

כשהגענו ללבוב נודע לנו שהרכבת הקודמת שיצאה לדרכה נתפשה בגלל הלשנה. הגברים שהיו ברכבת נשלחו למאסר לסיביר הקפואה. ביניהם היה גם דודי, מנחם מענדל גורליק אשר לימים היה לחמי.

לדודי היה כשרון מיוחד בציור, הוא הצליח במומחיות לזייף דרכונים עבור היהודים. הוא עבד ללא הפסקה כדי לספק לכולם דרכונים ובמהירות. אחת הרכבות עמדה לצאת בשבת, רבה של לבוב התיר לדודי להמשיך במשימה גם בשבת, משום פיקוח נפש, דודי עבד כל השבת ללא הפסקה.

למחרת ביום ראשון הוא לא היה מסוגל להניח תפילין לבד בגלל הכאבים ביד. ונזקק לעזרה. כאמור, גם הוא נאסר והוגלה לסיביר. הוא שוחרר בשנת 1953 לאחר מותו של סטאלין.

אנחנו ב"ה ניצלנו בזכות מצוות כיבוד אב שקיים אבי. אבי היה אחד הגברים המועטים שנשאר עם משפחתו ולא נשלח לסיביר.

עזבנו את לבוב ונסענו לצ'רנוביץ. בצ'רנוביץ גרנו משנת 1947 עד לשנת 1957.

בצ'רנוביץ גרנו בדירה של שלושה חדרים יחד עם הדודים. בחדר אחד גרה משפחתנו – משפחת וילנקין, באמצע החדר הייתה מחיצה שחילקה את "הבית" לחדר ילדים והחלק השני שימש לחדר הורים, ביום חדר זה שימש למטבח וחדר עבודה. בשאר החדרים בבית גרו משפחות קלצנבויגן ומשפחת גורליק שאבותיהם הוגלו לסיביר.

התקלחנו במקלחות ציבוריות של הממשלה היה יום גברים ויום  נשים.

המצב הכלכלי היה  קשה מאוד. אמי הייתה תופרת בבית. היא לא יצאה לעבוד במפעל כי שם היה צריך לעבוד גם בשבת. לפעמים קראו לה למפעל לעבוד בלילה באופן לא חוקי, אם חלילה היו מגלים אותה שם במפעל היא היתה עלולה להילקח למאסר קשה.

לשבת וחגים היינו אופים לחמניות, ובשאר הימים היינו אוכלים לחם, פירות, ירקות וביצים. בשר אכלנו פעם בכמה חודשים. מחיר בשר כשר היה יקר מאוד ובקושי ניתן היה להשיג.

בילדותי לא היה לי משחקים. אימי תפרה לי משאריות בדים בובה, והיינו משחקים איתה במדרגות של הכניסה, או בבית בצ'רנוביץ.

מגיל שבע למדתי בבית הספר הממשלתי עד לכיתה ו'. המשמעת בבית הספר הייתה חזקה ונוקשה: ישבנו בשיעור בשילוב ידיים, וגם המורות נהגו איתנו בקשיחות ובנוקשות.

בסיום יום הלימודים למדתי בביתה של מורה יהודיה לימודי יהדות. הלימודים התקיימו בבית משפחת כהנא.

בכתה היינו שמונה תלמידות, כיתה רב גילאית: למדו בה תלמידות בגיל שבע ותלמידות בגיל חמש עשרה, אני הייתי הצעירה מכולם בכיתה. הלימודים היו בהיחבא כדי שהשלטונות לא יגלו שאנו לומדות יהדות, לימודי יהדות נאסרו באופן מוחלט ונחשבו להפרת חוק. היינו עלולים להיתפס ולהישלח למאסר עם המורה.

בשנת 1957 חזרנו לסמרקנד, כשהגענו מלאו לי שתים עשרה שנים, את מסיבת ה"בת מצווה" חגגתי בכך, שאימי איפשרה לי מעכשיו להכשיר את הבשר….

בסמרקנד למדתי בבית ספר  לנוער עובד ולומד. יום אחד למדנו בוקר ויום אחד ערב, בשבת וביום ראשון למזלי היה חופש.

בסיום התיכון הייתה לנו מסיבת סיום, וחלוקת תעודות בגרות. אני אישית הייתי זכאית לקבל מדלית זהב. הייתי חייבת להגיע לאירוע. האירוע נערך בערב שבת. כל תלמידה שקיבלה את  התעודה היתה צריכה לחתום שקיבלה תעודה. אני הדלקתי נרות בבית לפני הזמן של כניסת השבת ונסעתי במונית. הגעתי לטקס ולא ידעתי מה לעשות … השבת כבר נכנסת וכיצד אחתום בשבת?!

פתאום עלה לי רעיון, פצעתי את האצבע שלי במספריים ומהאצבע נזל הרבה דם. אך כשקראו בשמי לעלות לחתום הדם כבר התייבש .אבל  אמרתי להם שאם אני אחזיק את  העט שוב ייצא לי דם והתעודה תתלכלך…. לא קיבלתי את התעודה. רק אחרי כמה  ימים הגעתי לחתום וקיבלתי את התעודה.

כמה מוזרים היו חיינו ברוסיה, כול יהודי בעולם מחכה ומצפה לבוא השבת, מתי השבת כבר תגיע? אבל אנחנו ברוסיה חיכינו שתצא כבר השבת, ביציאת השבת היינו נושמים לרווחה, ברוך ה' שבת עברה ואף אחד לא נעצר.

עבדתי במפעל ממשלתי שבו שבת הוא יום עבודה, בשבת בבוקר הגברים היהודים יצאו לתפילה, וכדי שלא יבחינו בחסרונם, אנחנו הנשים היינו מגיעות ועושות רעש כאילו יש במפעל עובדים. כל הזמן שיחדנו את ההנהלה ואז הם שיתפו פעולה איתנו, כאשר הודיעו להם שמישהו מגיע לבקר במפעל בשבת פקח, עובד….. מיד הם הודיעו לנו. אנחנו רצנו לקרוא לגברים מהתפילה..

לפני השבת הכנו פיסות בד גזורות כדי שיחשבו שהם  באמצע העבודה.

לפני נישואי עם בעלי רציתי לקבל הסכמה וברכה מהרבי, חששתי מפני השידוך מאחר שאני ובעלי בני דודים ולא הסכמתי לעשות זאת ללא ברכה. שלחנו מכתב לרבי דרך ארץ ישראל ומא"י המכתב נשלח לארה"ב, מכיון שלאמריקה היה אסור לשלוח מכתבים.  התשובה חזרה אלינו הגיע באותה הדרך.

הרבי כתב שיהיה בשעה טובה ומוצלחת (כמובן באופן מרומז), בסוף המכתב הרבי  סיים במילה "זיידע"-סבא, חתם את חתימתו.

 

החתונה נערכה בבית הורי. בבוקר למחרת החתונה היו דפיקות בדלת. הייתה זאת השכנה שהגיעה כועסת מאד ואמרה שכל הלילה היה רעש. והיות שהיא עובדת בק.ג.ב היא תלשין עלינו (היא הייתה המנקה בק.ג.ב) מיד הבאנו לה אוכל ושיחדנו אותה קצת כדי שתסגור את הפה ותשתוק.

בשבע ברכות שלי הגיע רבי לוי פרסמן הוא  שר את השיר "הושיע את עמך", ניגון חדש שברוסיה  לא הכירו אותו. הוא סיפר אחר כך  לאבי בחשאי מהיכן  הוא מכיר את הניגון.  רבי לוי סיפר: "באחד הימים שהגעתי לבית הכנסת ראיתי אברך צעיר שיושב ושר  לעצמו את השיר. רציתי מאד לראות את פניו אבל פחדתי לגשת אליו שמא במקום מסתובבים אנשי הק.ג.ב. שעוקבים אחרינו. חיכיתי שהוא ייצא מביהכנ"ס, וגם אני יצאתי אחריו. מיד הרגשתי באיזה "צל" שהולך אחרי. כך המשכתי ללכת אחר האורח , עד שבאחד מעיקולי הדרך הצרים הרגשתי שה"צל" נעלם, התקרבתי בצעדים מהירים אל האברך והוא אמר לי "החזיקו מעמד, ישועתכם קרובה, הרבי (מליובאוויטש) שולח אליכם דרישת שלום חמה. הוא סיים את שליחותו ונעלם במהירות לפני שאנחנו ניתפס בידי הבולשת החשאית".

בשנת 1962 המפעל שעבדנו בו עבר לטשקנט. קשה היה לנו לעזוב את מקום העבודה שלנו, כי במפעל הזה איפשרו לנו לשמור שבת וחששנו להחליף מקום עבודה. גם אנחנו עברנו לטשקנט. באופן כללי בטשקנט היה קצת יותר קל לקיים מצוות ולשמור שבת, אך עדיין היינו צריכים להמשיך ולהתחכם.

אני רוצה לספר על אפיזודה מעניינת שתמחיש לכם את המצב שלנו. לבני זלמן בן השנתיים היה שיער מאוד ארוך. היה זה בחודשי הקיץ, בחום הכבד של טשטנט. פנו אלי השכנות ואמרו לי :"יש לך כבר בת אחת, למה את צריכה עוד אחת?? מסכן הילד חם לו", עניתי להם שאני מאוד אוהבת את השיער שלו וקשה לי להיפרד מהם. לפתע, בי"ד טבת יום הולדתו השלישי,  כשהקור הנורא שולט בכול רוסיה סיפרנו את השיער הארוך והיפה של זלמן. השכנות עכשו כבר ממש לא הבינו מה עשיתי. ושאלו :"עכשיו את מספרת את השיער היפה באמצע החורף"? עניתי שנמאס לי פתאום מהשיער שלו…. אתם וודאי הבנתם שהיתה זאת חגיגת ה"תספורת" של בננו היקר, ה"חאלקה".

בטשקנט נולדו לנו שלושה ילדים: חנה, זלמן ויוסי ז"ל. בתנו חנה נקראה ע"ש הרבנית חנה, אמו של הרבי שנפטרה מעט קודם. השמועה על פטירתה של הרבנית הגיעה אלינו דרך פיסת עיתון שה"תיירים" שהרבי שלח אלינו השאירו ב"טעות".

רצינו  מאד לצאת מרוסיה ולעלות לארץ ישראל. פעם בשנה היה אפשר להגיש בקשה למשרדי האוביר- משרד הפנים הרוסי, כדי לקבל היתר יציאה. בכל שנה הגשנו בקשה וקיבלנו תשובה שלילית ללא נימוק,

ואז בהפתעה גמורה קיבלנו הזמנה למשרד האוביר, "האם אתם עדין רוצים לצאת"? שאלה אותנו הפקידה, בעלי ענה ללא היסוס "וודאי" הפקידה דרשה שנשלם מיד עבור ששה דרכונים סכום של תשע מאות רובל, סכום עתק. הדרכונים היו עבור הורי , שני אחי ועבורי. עבור בעלי לא היה דרכון. רק לאחר שלושה שבועות של תחנונים והצגת הוכחות שאני ובעלי נשואים, ב"ה גם בעלי קיבל היתר  יציאה.

עלינו לארץ באוגוסט 1971. כשהגענו לארץ ביקשנו לגור בנחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי. עוד בהיותנו ברוסיה שמענו דרך השליחים המסורים של הרבי מלובביטש שהיו מגיעים כתיירים לבקר אותנו . שהרבי כבר דאג ליהודי רוסיה שיעלו לארץ. הרבי יסד את שכונת נחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי עבור העולים החדשים.

ב"ה זכינו ונולדו לנו בארץ עוד ארבעה ילדים.

ירחמיאל, מוטי, חיה מושקא ונחמי.

ולסיכום אני רוצה לומר, שלמרות כל הנסיונות והמצבים הקשים שחווינו היינו חזקים, הכל בזכות הרבי, ידענו שהרבי מבקש ומתפללעבורנו.

הקב"ה עזר ,ב"ה, הבאנו לעולם צאצאים שממשיכים את דרכינו.