מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי אלוירה ואני סבתא של ירון. ההורים בחרו בשם זה כי הם אהבו את השם ורצו לתת שם עם משמעות. פירוש שמי הוא 'הרבה חיים'. האח הגדול שלי נולד במרתף והוא מת מקור במלחמת העולם השנייה. הוא מת כשהיה בן יומיים.

אני נולדתי בעיר דורטמונד בגרמניה. נולדתי בשכונה עניה על יד נחל שהפכו אותו לנמל כך שהיה אפשר להעביר סחר ,זו הייתה עיר של כורי פחם וברזל, לכן האוויר היה מזוהם.

אימא שלי (אלפרידה Elfriede), אבא שלי (וילהלם Wilhelm) ואני גרנו בבנין עם הרבה קומות. השירותים היו מחוץ לדירה בין שתי קומות, לא הייתה לנו מקלחת, אנחנו התקלחנו במטבח. בבית היו שני חדרים (חדר שינה ,סלון ומטבח).

לפני המלחמה אימא שלי עבדה בחנות בדים של יהודים, עד שיום אחד הגיע בעל בית חדש, לא יהודי. בעל הבית היהודי לא חזר לעולם. בצעירותו, אבא שלי היה כורה פחם כתוצאה מכך חלה באסטמה. אחרי המלחמה הוא היה לרוב חולה בבית, כשלא היה חולה הוא עבד במשרד בעירייה.

אנחנו אכלנו הרבה תפוחי אדמה ולחם כי זה היה זול ומשביע מהר. כל יום שישי אנחנו אכלנו דג וכל יום ראשון בצהרים אכלנו בשר. בגלל שאבא היה חולה, אימא לא הרשתה להביא חברים הביתה. מגיל צעיר אני עזרתי בבית וזה כלל בישול, ניקיון וטיפול באבא שלי, לכן לא נפגשתי הרבה עם חברים. אני למדתי בבית ספר בשכונה. בבית הספר למדנו חוץ ממקצועות רגילים גם סריגה ובישול. אני כותבת עד היום יפה בשל העובדה שאז בבית הספר מי שלא כתב יפה קיבל עונש -מכות. לא הייתה לנו תלבושת אחידה בגלל הרקע של הנאצים, שהדגישו אחידות. אנחנו למדנו חצי יום ואכלנו בבית. לא היו לנו תנועות נוער בגלל הניסיון שהיה למדינה עם היטלר יוגנד, שהיו תנועות הנוער שיסד היטלר כבני נוער מושלמים.

בגרות

בשנות העשרים של חיי הגיעו הריקודים והשירים של ההיפים בארצות הברית לגרמניה. הייתה אופנה לבנות ללבוש מכנסים או חצאית קצרה, הכי חשוב היה שזה יהיה עם הרבה צבעים ופרחים. אנחנו בזבזנו הרבה כסף על בגדים. אני עבדתי בחנות תכשיטים ולמדתי עיצוב תכשיטים וזהב. אירועי הבידור שלנו היו אירועים של העירייה. היה לנו טלפון קווי בבית, והייתה טלוויזיה שחור לבן בבית. היה מקובל לנסוע לחו"ל, במיוחד לאיטליה. אנחנו נסענו לאיטליה פעמיים בשנה ,הנסיעה לאיטליה ארכה יום במכונית.

את בעלי ארנסט פגשתי בפעם הראשונה כשהיינו ביחד במרכז נוער. התחתנו בשנת 1971 פעם אחת בכנסיה ופעם אחת מול העירייה, ככה זה היה מקובל. אחרי שהתחתנו עברנו דירה לשכונה מודרנית לבנין עם הרבה קומות. שנה לאחר שהתחתנו נולדה לנו בת ששמה ניקול. היה מקובל בגרמניה להביא לעולם רק ילד אחד. לאחר הלידה של ניקול לא חזרתי לעבודה מפני שהייתי צריכה לטפל בה ובבית. בזמנו האבא בכל משפחה היה הולך בבוקר וחוזר בערב, וכך גם ארנסט. אני טיפלתי בענייני הבית, דאגתי לניקול והלכתי איתה לחוגים.

במרחק עשר דקות הליכה מהבית הייתה לנו גינה חקלאית, ושם אני ובעלי עבדנו כל אחר הצהריים ובסוף שבוע. גידלנו תפוח אדמה, אפונה , גזר, פטל וחמוציות. היה לנו גם עץ שזיף ואגס, בנוסף היה לנו שטח גדול של דשא לזמן הפנוי, מסביב לשטח היו ערוגות עם פרחים. לרוב החברים שלנו היה גם שטח אדמה ליד השטח שלנו, כך שבערב יכולנו לשתות כוס בירה יחד ובסוף כל שבוע עשינו על האש. ניקול גדלה עם הילדים של החברים שלי.

ניקול עלתה לישראל בשנת 2003 , היא הכירה שם את איתן והם נישאו. היום יש לנו שלוש נכדים: ירון, איל וניר, הם חמודים וגרים בכפר סבא. אבל נינים אין בנתיים.. לפני חצי שנה עברתי לגור בבית אבות.

הזוית האישית

אלוירה: אני מאוד מתרגשת מכך שהסיפור שלי מתועד, נהנתי לדבר עם ירון ולשתף אותו בקורות חיי.

ירון: נהנתי לשמוע את הסיפור של סבתא ולתעד אותו, למדתי דברים חדשים ומעניינים.