מאגר סיפורי מורשת

אני רחל ולדר (שאול) ילידת תל אביב. בת לאם ניצולת שואה מסלוניקי יוון. אם לשלוש בנות וסבתא לארבעה נכדים.

"אין לי ארץ אחרת גם עם אדמתי בוערת "… 

משואה לתקומה – סיפורה של משפחת ששון מסלוניקי יוון. 

אמי רימונד ששון (שאול) ילידת סלוניקי יוון. משפחת ששון הייתה משפחה אמידה ומוכרת מאוד בעיר סלוניקי יוון באותה עת. אב המשפחה היה סוחר עם חנויות בעיר. המשפחה שמרה על מסורת יהודית הדוקה, אמי ואחיה למדו בבית ספר יהודי על שם "אלשיך" כולם סיימו 12 שנות לימוד כאשר מלאו לאמי 18 שנים פרצה מלחמת העולם השנייה.

בתשעה באפריל 1941 נכנסו הגרמנים לסלוניקי. יומיים לאחר כניסתם לעיר הם הורו לסגור את כל העיתונים והפרסומים היהודים ואת מקומם החלו לתפוס עיתונים ופרסומים בעלי גוון אנטישמי בוטה.

עד יולי 1942 הגרמנים החרימו נכסים אסרו את ראשי הקהילה היהודית סגרו אספקת מזון וסגרו נכסי תרבות. בעת הזו החלו הגזרות על יהודי סלוניקי. באחד עשר ביולי זוהי "השבת השחורה" (היוותה ציון דרך בתולדות יהודי סלוניקי). הגרמנים אספו את היהודים בכיכר העיר, התעללו בהם העמידו אותם בשמש היוקדת, שיסו בהם כלבים ואסרו כל מתן עזרה רפואית לאנשים שהתעלפו בשל חוסר מים.

כשהנאצים הגיעו לעיר נאלצו כולם לענוד את הטלאי הצהוב על דש הבגד.

אסרו עליהם לצאת בערבים, לנסוע בתחבורה ציבורית ולהחליף מקום מגורים בלי אישור מהגרמנים. היו אזורים מסוימים בעיר שאסור היה להם להיות בהם. סימנו את כל הבתים והעסקים.

הגרמנים החלו  לרכז את כל היהודים בשלוש  גטאות צפופים . אחד בשכונת הברון הירש שהיה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם.

ב- 15 למרץ 1943 יצא המשלוח הראשון של 2000 יהודים. המשלוח ה- 19 והאחרון יצא מסלוניקי ב- 10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב- 18 באוגוסט 1943.

משפחתה של אימי נאלצה לעזוב את הבית ואת רכושם הרב. בזכות המעמד של סבי והקשרים שלו  הצליחה המשפחה לצאת מביתם, הם לקחו כסף ותכשיטים בעלי ערך,  אך את כל תכולת הבית השאירו מאחוריהם. הם עברו מבית לבית מדירת מסתור אחת לשנייה שהו במרתפים ובעליות גג על מנת שלא יגלו אותם. את המעברים עשו רק  בשעות החשכה.

אחד מהמקומות בהם שהתה במשפחה היה מרתף בנין ששימש כמבנה המנהלה של ה- SS. באותה העת  אמי חלתה בשעלת וסבלה משיעולים קשים ובכל פעם שהשתעלה נאלצה להכניס את ראשה מתחת למזרון על מנת שהגרמנים לא ישמעו. המרתף היה קטן וטחוב, שרץ עכברושים, ללא מקום לנוחיות. מזון ומים קיבלו אחת לכמה ימים מחבר יווני אשר הצליח לעיתים הבריח להם מעט מזון. המזון לרוב לא הספיק לכולם. אחד ממקומות המסתור הנוספים בהם שהתה המשפחה היה כפר של חולי שחפת למקום זה הגרמנים לא נכנסו מחשש להידבק.

תמורת סכום רב של כסף הצליחה אימי ומשפחתה לעבור לאתונה.

באתונה המשפחה  לא נשארה זמן, רב ארבעה חודשים אחרי שהגיעו לשם החלו הגזרות גם באתונה  והחלו משלוחים של יהודים לברגן בלזן ואושוויץ.

בעזרתו של מכר יווני ותמורת כסף רב ששילמה המשפחה הגיעו לחופי אתונה במטרה להגיע לתורכיה, אולם  להפתעתם הסירה שאמורה הייתה להגיע לא הגיעה.  הם נותרו בחוף חסרי אונים. בעת שהסתתרו במבנה נטוש בחוף הגיעה צוללת גרמנית והטביעה את כל הסירות שהיו בדרכם לתורכיה. כך שבעצם כך נצלו חייה של אימי וכל משפחתה.

בניסיון נוסף לברוח שוב שלמה משפחתה של אימי כסף רב לסירה על מנת שתבריח אותם מחופי אתונה לתורכיה. את תורכיה חצתה המשפחה ברגל בתנאי מזג אוויר קשים מאוד, ללא מזון שתייה ומחסה. לאחר מסע ארוך ומפרח הגיעה אימי ומשפחתה לגבול סוריה ומשם באונייה בעזרת קשרים הגיעה המשפחה  לחיפה ומשם לתל אביב.

אמי – רימונד שאול  נישאה בארץ לאבי אליעזר שאול גם הוא יליד סלוניקי יוון, שעלה ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם התגוררו  בתל אביב ברחוב הרצל פינת פלורנטין…

בית משפחת ששון בסלוניקי יוון – צילום 2017.

דרכון יווני של אימי – רימונד ששון.

החיים בתל אביב של פעם

אני נולדתי בשנת 1949, שש שנים לאחר מכן נולד אחי עודד שאול.

למדתי בביה"ס "הרצליה" הגימנסיה העברית הראשונה בתל אביב. לאחר שבית הספר נסגר ונהרס. לימים נבנתה הגימנסיה מחדש באזור אחר. עברתי לבית ספר אחד העם בתל אביב ברחוב אחד העם. את  לימודי התיכון  למדתי בבה"ס  גאולה.

תל אביב של אז הייתה שונה מתל אביב של היום. שדרות רוטשילד, הייתה הטיילת של יום שבת בבוקר.

זכורים לי מספר אירועים משמעותיים.

בתקופת ילדותי זכורה לי מלחמת סיני בשנת 1956 גרנו אז ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. כשהושמעה האזעקה רצנו כולנו להסתתר בחדר המדרגות שכולו היה אטום בשקי חול.

התחלתי את לימוד נגינת האקורדיון בכיתה ד' אצל מורה פרטי. ניגנתי תמיד בחגיגות בית הספר ובימי הולדת של חברותי. כמו כן, השתתפתי במקהלת בית הספר שהופענו במספר אירועים וטקסים. טקס הדלקת נרות חנוכה תמיד היה עם שירי החג ונגינת האקורדיון.

כמו כן, בשנת 1967 מלחמת ששת הימים. הייתי אז בתיכון ואת כל המידע שמענו במכשירי הרדיו או בעיתון שהופץ ברחוב במהדורה מיוחדת או כמו שנקראה אז "מהדורה שנייה".

בתקופת ילדותי את הנפט לחימום הבית חילקו עגלונים עם עגלה. הדיירים ירדו לרחוב עם מיכלים לצורך מילוי הנפט. קרח למקררים גם חולק. גם את החלב החלבן הביא למזיגה בבקבוקים עד לכל בית.

משחקי הילדות היו: קלאס שצויר בגיר על האספלט, חמש אבנים, קפיצה בחבל ומשחקי גומי מתוח לרגליים.

לאחר סיום מלחמת ששת הימים באוקטובר התגייסתי לצה"ל. עברתי קורס מדניות (מדריכות גדנ"ע) ולאחר מכן פקידת קישור בגדוד מילואים בתל מונד ובשכם. (אז ניתן היה להגיע ברכבים צבאיים לממשל בשכם).

לימים,  הכרתי את בעלי יוסי ולדר יליד גדרה באמצעות חברתי הטובה מתקופת התיכון. בעלי הינו בן למשפחה שורשית ותיקה בגדרה – משפחת מלר.

סיפורה של משפחת מלר – ממקימי המושבה גדרה ומזכרת בתיה

אמו של יוסי (חמותי) הללה ולדר  ז"ל הינה בת משפחת מלר שהגיעה לגדרה בשנת 1889 וקיבלו קרקעות מהברון דה רוטשילד. מרים מלר, סבתו של יוסי נצר למשפחת קורבקוב יוצאי רוסיה שהקימו את המושבה באר טוביה.

משפחת מלר קיבלה קרקעות באזור המושבה מזכרת בתיה והייתה אחת המשפחות המייסדות של המושבה מזכרת בתיה.

ב- 1946 בעקבות הצעת הברון הירש עוזבים שני זוגות צעירים משפחת מלר ומשפחת ארקין את משפחותיהם במזכרת בתיה ומתיישבות בגדרה. במטרה לפתח משק חקלאי והכנסת אווירה יהודית מסורתית למושבה. באותה תקופה הוקמה גדרה על ידי הבילויים, קבוצת חלוצים שהיו רחוקים מהיהדות. הברון הירש שביקר במושבה לא היה מרוצה מכך והחליט לצרף לגדרה אנשים שומרי מסורת. שיחדירו את היהדות למושבה, הוא בא לעקרון ובחר בצדוק מלר וצבי ארקין שיבואו לגדרה עם משפחותיהם. כל אחד מהם קיבל חלקת אדמה ובהמלצת הברון ובעזרתו החלו לפתח משק חקלאי. צדוק מלר הקים את בית המשפחה בקצה הצפון מערבי על כביש הכניסה של המושבה, בית שקיים עד היום. בית זה היה לנקודת הגנה קדמית כנגד הכפרים הערביים העוינים מסביבם. בשנת 1957 הקימה המשפחה את תחנת הדלק הראשונה בישוב בצמוד לביתם. הייתה זו תחנת הדלק הראשונה  והיחידה באזור.

בשנת 1963 הקימה המשפחה  תחנת דלק נוספת בכניסה הדרומית לגדרה  תחנה זו נמצאת בבעלות המשפחה עד היום.

אביו של יוסי בעלי יעקב (יני) ולדר יליד 'צכסלובקיה הנו ניצול שואה שכל משפחתו נרצחה בשואה במחנה ההשמדה אשוויץ. יעקב עלה ארצה לבדו. בארץ הכיר את הללה לבית משפחת מלר ונישא לה. באותם  הימים שרתה הללה בפלמ"ח ועברה לשרת כקשרית בהגנה. יני שירת בגדוד נהגי השיירות שפרצו את הדרך לירושלים לאספקת מזון ב- 1947 (בזמן מלחמת השחרור). לאחר הקמת תחנת הדלק המשפחתית עבד יני בתחנה וניהל הפנצ'ריה.

יוסי בעלי הינו בוגר בי"ס פינס בגדרה מחזור מ"ד.

שושלת משפחת ולדר

מלחמת יום הכיפורים פרצה בשנת 1973 בהיותנו אצל אמי בתל אביב בת דודתי ששירתה בצבא הודיעה לנו. מכל קצוות הרחוב יצאו מתפללים מבתי הכנסת. מראה שלא אשכח. ומיד כולם לבשו את מדיהם הצבאיים ונסעו לבסיסים. יוסי בעלי התגייס למילואים כשאני בהריון מתקדם עם ביתי הבכורה.

בחורף 1973 נולדה בתי הבכורה שרון.

בתי השנייה אוסנת נולדה ב- 1975 אמו של נכדי הבכור איתי.

יפעת בתי השלישית נולדה ב- 1981. אם לעידו, אסף ואלון.

כל בנותיי התחנכו בגדרה למדו בבי"ס "פינס" והמשיכו בבי"ס התיכון האזורי בגדרה. ושרתו בצה"ל שרון בפיקוד העורף אוסנת במודיעין ויפעת מדריכת מרגמות. ולאחר השרות הצבאי כולן המשיכו ללימודים אקדמאים.

זהו סיפורה של משפחתי המאגדת בתוכה את סיפורו של העם היהודי כולו משואה לתקומה. שמקשרת בין ניצולי השואה שהגיעו ארצה לבין הצברים ילדינו הישראלים שיחדיו אנו שותפים בהקמת מדינת ישראל. אנו גאים במפעל משפחתנו – כי  אין לנו ארץ אחרת…

הזוית האישית

מפגשי הקשר הרב דורי היו מעניינים, פוריים ומרתקים מאוד. מפגשים אילו פתחו בפני צוהר לסיפור משפחתי ולתרומתה למדינה בפרט ולחברה בכלל.

שיתוף הפעולה עם נכדי איתי היה מעניין ומרגש. נהניתי לספר את סיפור המשפחתי וחשתי כי נכדי, איתי היה צמא למידע זה. לטעמי, הוא חש גאוות יחידה להיות חלק אינטגרלי ממשפחת מלר. סמוכה ובטוחה אני, כי הערכים שהורשתי לו יהיו נר לרגליו. אני מודה מעריכה ומוקירה לכל הצוות החינוכי שהשתתף בפרויקט האדיר הזה. תמך, עזר ותמיד היה בשבילנו באווירה נעימה ונינוחה.

איתי ולדר: נהניתי מאוד בקשר הרב דורי ונקשרתי מאוד לסבתי בקשר הרב דורי.