מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיים של דניז רונן

נולדתי במרוקו בעיר מקנס.

מגיל צעיר היינו חבורה מגובשת של בנים ובנות ולמדנו יחד. נהגנו להיפגש כל שבוע לפעילות משותפת שהתפתחה עם הגיל. בהתחלה היינו משחקות בבובות סמרטוטים שתפרנו לבד וגם תפרנו להן בגדים, וכמנהג המבוגרים לפני החתונה, היינו עושים תערוכה של כל החפצים ששייכים לבובה (לכלה) שתפרנו לבד ומזמינים את כולם לראות את התערוכה. בערב שבת, אחרי עריכת השולחן, כל השכנים היו מתאספים מחוץ לבתים ואנחנו הילדים היינו לוקחים מהבתים קצת מהסלטים שהיו על השולחן והיינו עושים ארוחת ילדים עד שהגברים היו חוזרים מבית הכנסת. בשבת בבוקר היינו בלבוש שבת, יוצאות החוצה לשחק קלאס, חמש אבנים ותופסת. בגיל חמש עשרה התחלנו לרקוד ריקודים סלוניים עם הלהיטים של שנות השישים. היה לנו פטיפון ותקליטים וכל פעם בבית של מישהו אחר, היינו עושים  מסיבת ריקודים; וכך חוגגים ימי הולדת, מימונה וגם פורים כאשר היינו מתחפשים. חג המימונה חל בלילה האחרון של פסח. בכל בית היו עורכים שולחן גדול של מתוקים: עוגיות צבעוניות, סבקיה (בצק דק מגולגל ומטוגן הטבול בדבש), ריבות מכל מיני פירות וירקות כגון אבטיח, חצילים, גזר גמדי ועוד. על השולחן היה גם דג חי (קרפיון), הידוע כסגולה לפיריון, קערת קמח שבתוכה מטבעות כסף ותרמילי פול, כסגולה לממון ולעושר ושיבולי חיטה. הסבתות במטבח היו מכינות מופלטות טבולות בדבש ותה עם נענע ומחלקות לכל האורחים. הייתה נהוגה שיטת 'הבית הפתוח'- היינו עוברים מבית לבית ומתכבדים מהסעודה. אחרי זה, אנחנו הצעירים היינו מארגנים מסיבות ריקודים.

בגיל 18

אחרי הבגרות, התארגנו (החבורה שלנו), בעזרת שליח מהסוכנות היהודית, בסתר וללא ידיעת ההורים, לעלות לארץ, ללמוד ולהשתקע בה. רצינו בעיקר לשנות את התדמית הגרועה של המרוקאים בארץ. למדנו באולפן בנצרת כמה חודשים ולאחר מכן התחלקנו לקבוצות לפי תחומי עניין. מי שלמד בטכניון, עבר לגור בחיפה ואני עם עוד קבוצה עברנו לירושלים ולמדנו באוניברסיטה העברית. אני למדתי ביולוגיה וכל אחד למד מה שעניין אותו. שנים עברו, התחתנו והקמנו משפחות והקשר התרופף. לאחר זמן , אחד מהחברים יצר קשר עם כמה מאתנו (לפני עידן הפייסבוק והתקשורת אלקטרונית) ושוב התחברנו ועד היום, 50 שנה אחרי, אנחנו 10 זוגות חברים שנפגשים אחד לחודש, כל פעם אצל משפחה אחרת ומספרים על חוויות הנעורים.

איך עליתי לארץ

בהתחלה ההורים שלי מאוד התנגדו לרעיון העלייה, אבל בלית ברירה, כשראו שאני מאוד נחושה, הסכימו לארגן לי כל מה שהייתי צריכה ונתנו את הסכמתם, שבלעדיה לא יכולתי לעלות ארצה. לילה אחד, השליח מהסוכנות היהודית אסף אותי ואת חבריי והסיע אותנו לקזבלנקה, שם חיכתה לנו האנייה למרסיי (עיר נמל בדרום צרפת). במרסיי בילינו כמה שבועות "בהכשרה" שם קיבלנו הרצאות על ישראל וכו'. לאחר מכן עלינו ארצה לחיפה (שוב באנייה), ומשם לקחו אותנו ישר לאולפן בנצרת.

קבוצת עודד

בזמן הלימודים, האקדמאים התארגנו בתור קבוצה חברתית ששמה היה עודד. מטרתה הייתה לעזור לעולים חדשים ממרוקו בלימוד עברית. פעיל חברתי ששמו היה אריה אליאב (אריה היה פעיל עלייה, התיישבות ושלום, חבר כנסת, סופר, הוגה דעות וחתן פרס ישראל על תרומתו לחברה ב- 1988), היה אוסף אותנו בטנדר שלו ומוריד אותנו כל אחד במשפחה אחרת שבה התנדבנו ללמד עברית. אחד מאתנו אפילו נבחר כחבר כנסת במפלגת ד"ש (מפלגה דמוקרטית לשינוי חברתי), שבין השאר רצתה לשנות את התדמית הגרועה של המרוקאים.

מטפלת האש

כשהייתי בת שנתיים הייתה לנו עוזרת בית ששמה היה פטימה, שנהגה לקחת אותי לטיול בשדות. ביום שבת אחד, בזמן שהוריי הלכו לבית הכנסת, לקחה אותי פטימה לטיול. פתאום אנשים שעברו בסביבה ראו אש בשדה, הם התקרבו וראו שפטימה סידרה מדורה והתכוונה להניח אותי בפנים. חילצו אותי משם ואת פטימה לקחו למשטרה.

אחי שלמה ואני

שלמה מבוגר ממני בשנתיים, והיינו מאוד קשורים אחד לשני. הוא נהג לספר לי סיפורים מהתנ"ך. הוא סיפר לי, שהיו לו יונים שהיו מביאות זהב מארץ ישראל לגן שלו וכשביקשתי ללכת לראות את הגן הוא אמר שיש כלבים גדולים ששומרים על הגן ולא נותנים לאף אחד להיכנס חוץ ממנו. כל ערב אחי נהג ללכת לבית כנסת לתפילת ערבית ואני התלוותי אליו וחיכיתי לו על המדרגה מחוץ לבית הכנסת, עד שסיים להתפלל, אז חזרנו ביחד הביתה. חבריו לעגו לו שהוא הולך עם "בת", אז הוא ביקש ממני לא לבוא אתו יותר. לא ויתרתי והמשכתי ללכת איתו אבל העמדנו פנים שאנחנו לא מכירים זה את זו.

קולט מוסקט

כאשר עלה השם קולט מוסקט כולם ידעו מי זאת. כשעברתי לירושלים, גרתי בשכונת רסקו. קולט ובעלה אריה גרו ברחוב שבו גרתי, ומהר מאוד "אימצו" אותי ועוד כמה סטודנטים לביתם. הרגשתי שהיא ממש כמו אמא רוחנית. קולט הייתה אישה מיוחדת במינה, פסיכולוגית שנהגה להנחות קבוצות אצלה בבית בדמיון מודרך ובמדיטציה. בכל מוצאי שבת היו מתאספים אצלה הוגי דעות, יחד עם פשוטי העם וכל פעם מישהו היה מרצה על נושא מעניין. הייתי משתתפת בשיעורים שלה ומשתפת אותה בכל הדברים החשובים בחיי, כגון חתונה, לידות והיא הכירה את כל משפחתי.

 

 

הזוית האישית

היה כיף, מעניין ולמדנו המון על אורח החיים של סבתא בילדותה במרוקו.