מאגר סיפורי מורשת

סבא יעקב מספר

נולדתי בתאריך 4.1.1941 בעיר בגדד שבעיראק. שמי הוא יעקב ע"ש יעקב אבינו. שם משפחתנו "נסים", עבר מדור לדור וסבי אפרים היה רב גדול בעיראק. אני הבן הבכור. היה לי אח אחד בשם ששון ז"ל ויש לי ארבע אחיות, שמותיהן:  פרחה, אוולין, עדנה, ושושנה. אמי (עליזה ז"ל) הייתה עקרת בית ולאבי (יוסף ז"ל) הייתה חנות למוצרי קריסטל, מכרו שם קומקומים וסטים של צלחות אשר באו מסין ויפן. חיינו בעיראק היו טובים מאחר שמשפחתנו הייתה אמידה ולא היה חסר לנו כלום. היה לנו בית גדול וכל משפחתנו גרה שם לעומת אחרים שגרו בבית משותף עם מוסלמים בשכונה טובה. אני למדתי בבית הספר וואטניה ("מולדתי") ביחד עם מוסלמים. אסור היה לנו לשים כיפה לכן חבשנו כובע מיוחד שאפיין את היהודים. דברנו בשפה העיראקית (ערבית) והדגל היה הדגל של עיראק.

בחג הפסח הגברים היו אופים את המצות בבית בתנור גדול והנשים לא נגעו מטעמי טהרה. לא אכלנו קטניות וכל מה שמחמיץ. את יין הקידוש היינו מכינים לבד בשונה מהיום, שקונים מוכן. בעיראק היו מוהלים ובית מטבחיים של יהודים. היו אף מקרים שערבים ביקשו לעבור מילה אצל היהודים ולא לקחו מהם תשלום.

סבתא אילנה מספרת

נולדתי בספטמבר שנת 1941 בעיר בגדד שבעיראק. כשעליתי לארץ ישראל יחד עם משפחתי שיכנו אותנו במעברה. בהיותי בכיתה א' המורה החליט לשנות את שמי מ"סועד" לשם "אילנה" מכיוון שהשמות שנתנו לנו בעיראק היו שמות ערביים, וזה לא התאים לארץ ישראל. שם משפחתי היה "טבח" ואני הייתי הקטנה מבין שמונה אחים. שמות אחיי: אלי ,יעקב , צבי ז"ל ונשאר לי אח אחד בשם רחמים. שמות אחיותיי שנפטרו: רימה, לטיפה, פרחה. בהיותי בת שנתיים אמי (רבקה) נפטרה ואחיותיי הגדולות גידלו אותי. סבא רבא שלי היה טבח בביתו של סאלח דניאל, שהיה מהמעמד הגבוה ומכאן בא שם המשפחה. לאבי (אברהם) הייתה חנות לדברי תפירה והם השתייכו למעמד הבינוני.

היהודים שבעיראק חיו בשכנות טובה עם הערבים ואף לא הפריע להם שהיהודים הלכו לבתי כנסת, צמו בכיפור ושמרו על השבת והחגים. בשבתות היו השכנים הערבים באים לאכול מהחמין של היהודים. לא הייתה אנטישמיות והתייחסו אליהם בצורה הוגנת. בתקופה זו היו בתי מגורים משותפים ובתי ספר משותפים לערבים וליהודים. יהודים רבים היו אמידים כך שהיו להם נכסים וחנויות יקרות ערך.

לאחר ההכרזה על הקמת מדינה יהודית ,התרחשו מהומות אנטי-יהודיות בין השנים 1946-1949. בעת הכרזת מדינת היהודים אני ומשפחתי גרנו בעיראק. כתוצאה מכך היו הרבה מעשי אלימות נגד היהודים: זרקו רימונים על בתי כנסת, בזזו חנויות ורכוש ודבר זה זירז את החלטתם של יהודי עיראק לעזוב את עיראק. האמידים שבין היהודים עזבו ללונדון והקימו שם קהילה אמידה ומשגשגת עד היום. בשנת 1950 ממשלת עיראק אפשרה ליהודים לצאת מן המדינה. בשנה זו עזבנו כל משפחתי את עיראק ונאלצו לוותר על אזרחותנו העיראקית כמו רוב יהודי עיראק שעזבו ונאלצו לעזוב עם מספר פריטים: לבוש ,ספרי תורה וטליתות. נאסר עלינו להוציא מהמדינה כסף וזהב ,תמונות וויתרנו על רכושנו. לאבי היה רכוש אך הוא לא הספיק למכור את כולו. עלינו לארץ ישראל במבצע העלייה שכונה "מבצע עזרא ונחמיה". טסנו מעיראק במטוסים חכורים (תובלה) של חברת תעופה אמריקאית ובהיתר מיוחד של ממשלת עיראק ונחתנו בקפריסין לחניית ביניים ומשם המשכנו לארץ ישראל ונחתנו בשדה התעופה לוד.

אני והוריי הגענו למדינה כפליטים עם מזוודה אחת מפוחדים ומודאגים. אבי אברהם ,שירד מהמטוס נישק את אדמת ארץ ישראל. בהגיענו ללוד פגשו אותנו נציגים ממשרד הבריאות וריססו את בגדינו, גופינו ושיערנו בחומר נגד כינים. אנחנו דיברנו בשפה הערבית בלבד כיוון שלא ידענו עברית. חילקו לילדים תפוזים של חברת "Jaffa".

לסיפורם המלא של סבתא אילנה וסבא יעקב: 

הזוית האישית

סבתא אילנה וסבא יעקב השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי ותועדו על ידי נכדתם נועה חלפון. התכנית נערכה בחטיבת הביניים בן גוריון בפתח תקווה, התשע"ט.