מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הקשיים שבעלייה לארץ ישראל

צביה, רומי ואיילה במפגש הקשר הרב דורי
צביה בצעירותה בחוג ריקודי עם
סיפור עלייתה לארץ ישראל של צביה

שמי גליקמן צביה עליתי לישראל בשנת 1958 מרומניה בתור בת יחידה במשפחה קטנה, שמי היה אינה אברמן. שם אמי שלה ושם אבי סטיב.

ברומניה גרה איתנו סבתא (מצד אבא) שהייתה כל משפחתו של אבי. סבתא הייתה חרשת אילמת וכך היא גידלה אותו להיות איש מקסים, חבר טוב, נאמן ואיש חרוץ. בארץ ישראל נמצאו באותו זמן סבתא (מצד אימא) ואחיה, שעלו לארץ בשנת 1951.

לאורך זמן ראיתי את המאמצים של הוריי לקבל את האישור לעלות לארץ ישראל, שנה אחרי שנה ראיתי את הוריי מגישים בקשה לעלות לארץ ישראל ומקבלים סירוב. באמצע שנת 1958 סבתא קיבלה את האישור המיוחל, אולם רק היא קיבלה ואנחנו לא. המצב היה קשה מאוד, כיצד אפשר לשלוח אישה במצב שלה לעלות לארץ לבד? היא הייתה פיקחית ומבינה עניין, אבל לנסוע לדרך ארוכה כל כך לבד לא התקבל על הדעת. לכן אבי פנה לכל מקום אפשרי כדי שגם אנחנו נקבל את האישור המיוחל, שלא תיסע לבד.

כל מאמץ שעשה אבי, לא נשא פרי, לבסוף פקיד בכיר שריחם עליו אמר לו שייתן לה לנסוע והוא מבטיח שזמן קצר אחרי נעלה גם אנחנו לארץ אחריה. כך באמת היה, היא עלתה לארץ עם מזוודה אחת ושלט על החזה עם הפרטים שלה ואנחנו קיבלנו אישור חודש אחריה. בחודש אוקטובר 1958 עלינו לארץ, מכל הבית שלחנו ארגז גדול ולקחנו שתי מזוודות.

הדרך לארץ הייתה ארוכה. נסענו מרומניה ברכבת דרך וינה עד נאפולי באיטליה ומשם באנייה עד חיפה. בחיפה קיבלו אותנו קרובים שכבר התגוררו בארץ, קנו לנו בגדים ולמחרת המשכנו לבית שקיבלנו בנהריה. השכונה שגרנו בה הייתה מורכבת בחצייה מעולים חדשים והיתר ותיקים. התחברנו מיד כמעט לכולם בזכות אבי שתמיד חייך והיה מלא בשמחת חיים הוא היה מאושר שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.

צביה כחיילת

תמונה 1

סבתא שבאה לפנינו התגוררה בבית אבות בעכו, היא הרגישה טוב ומצאה את מקומה. אבי לאחר עבודות שונות התקבל לעיריית נהריה בתור אב הבית. כולם אהבו אותו בשל השמחה והאופטימיות שלו. אימא עבדה במכבסה בתור מגהצת חולצות כשהיה ביקוש, ביתר הזמן לימדה את השכנות סריגה – תחום שהייתה מומחית בו.

כשנכנסתי לכיתה ג', המחנך נתן לי שם עברי, השם היה צביה (על שם סבא מצד אימא). לא ידעתי עברית אולם חשבון ידעתי טוב. זה היה מקצוע שתמיד אהבתי, עם השנים עבדתי בתור מנהלת חשבונות ואהבתי כל רגע. לאחר חודש המורים החליטו להעביר אותי לכיתה ד'. הם אמרו שעברית אפשר ללמוד בכל כיתה ומבחינת הגיל התאמתי לשם יותר.

אט אט רכשתי חברים וחברות והרגשתי בת בית אצל כל חברה, לא חשוב המוצא שלה. מאחר שאני בת יחידה תמיד חיפשתי להשתלב ולהיות ביחד ולא לבד. רוב המשחקים היו משחקי חברה מאחר ולא הייתה לנו טלוויזיה. בקיץ שיחקנו חבל, קלאס, חמש אבנים, אפילו עשינו הצגות וכו'. בבית ספר היה מטבח והילדים אכלו שם צהריים, היו בשלניות והבנות עזרו להן עם ההגשה ושטיפת הכלים.

זהו סיפור עלייתי לארץ. היום ברוך השם ממשפחה של בת יחידה, יש לי שלושה בנים שלוש כלות ושמונה נכדים מגיל שנתיים ועד גיל 21.

חפץ מהעבר

בחרתי להציג את מפת השולחן הרקומה ע"י סבתא שלי בשנת 1945, היא נרקמה למתנה. המפה נשמרת אצלי בבית עד היום ואני משתמשת בה בימי הולדת ובחגים. היה לי מאוד חשוב להביא אותה לארץ יחד איתי.

המפה הרקומה ע"י הסבתא 

תמונה 2

 

 

הזוית האישית

צביה: ההתרגשות שבמזכרת העבר, ילדות ברומניה, העלייה לארץ ישראל ושמחת השהות וההתאקלמות הארץ. נהניתי מאוד בתכנית, תודה לבנות המקסימות שליוו אותי.

רומי ואיילה: למדנו כל כך הרבה דברים מצביה על הקשיים שהיו בעלייה לארץ, כמה געגועים למשפחה היו לה, כמה היא הייתה מחוברת לארץ ואיזה רצון חזק היה לה לעלות לארץ ישראל.

 הברכה לצביה

תמונה 3

מילון

רקמה
רקמה היא מלאכת יד שבה יוצרים קישוט על-גבי בד או מצע אחר, בדרך כלל גמיש, באמצעות העברת חוט בתוכו באמצעות מחט. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בבית ספר היה מטבח והילדים אכלו שם צהריים“

הקשר הרב דורי