מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1952 בפרס ובשנת 1952 עליתי לארץ כשהיותי בת חצי שנה. גרתי בכפר דבוריה שבצפון, במעברה שכולה הייתה צריפונים ואוהלים . בשנת 1954 עברנו לבית נבלה שכיום נקרא בית נחמיה, היו אלו השנים הקשות ביותר … היינו צריכים להתמודד עם השפה וההתאקלמות בארץ חדשה. השפה שבה דיברנו הייתה שפת האם שלנו – השפה הפרסית. גדלתי כבת למשפחה בת שישה ילדים, הוריי עבדו בחקלאות. לאימי קראו בתיה ולאבי אלישע גם הוריי נולדו בפרס וכאשר הגענו למושב היה נהוג שכל משפחה קיבלה שטח אדמה שיכלו לגדל בו צאן בקר וחקלאות. למזלנו אבי הצליח במידה מסוימת בחקלאות ובזכות זה קיבלנו אישור לקנות פרה וכמה כבשים. כדי לשמור על המושב היו אנשי המושב עושים פטרולים כדי לשמור שלא יכנסו פדיונים (מחבלים )ויגנבו את הצאן ואת הבקר. לא פעם נתקלו אנשי המושב בשמירה בפדיונים והיה נשמע קול של ירי ואז ידענו שיש חדירה למושב.

כעבור שנתיים בשנת 1956 פרצה מלחמת קדש הנקראת מלחמת מלחמת סיני ובעקבותיה אחי גויס וגייסו לא שמענו ממנו לאורך כל המלחמה. לאחר שבועיים לסופה של המלחמה אחי חזר הביתה וסיפר סיפורים מאד כואבים על אובדן חיילים וגם על הניצחון.

אבי היה רועה צאן ולא פעם היה נתקהל בפדיונים (מחבלים ) שהיו חוצים את הגבול מירדן ובאים לגנוב במושב, הם היו מתלבשים במדי צהל שלא יבחינו בהם. באחד מן הימים שאבי יצא לרעות צאן תקפה אותו חיה וטרפה אותו בפניו. חיילים שהיו באזור דאגו להביא אותו לבית החולים "אסף הרופא ". בבית החולים עבר אבי ניתוח בפנים ולאחר שנה נפטר (מערלה בדם כנראה מהחיה).

באותה שנה שאבי נפטר עליתי לכיתה א' בכפר הנוער שבבית שמן, שם סיימתי 8 שנות לימוד ועליתי לתיכון בבית הספר תיכון עולות יפו . למדתי במגמת תפירה, אבל באותם הימים הלימודים לא היו בחינם והעלויות היו כבדות עליי ולא יכולתי לסיים י"ב לכן נאלצתי לצאת ולעזור לאימי אבל את המקצוע סיימתי בקורסים שלקחתי לאחר מכן. אימי לא ויתרה על המסורת המשפחתית ובשבתות ובחגים הבישולים היו מריחים מהחצר לשכנים, אז החיים לא היו קלים כמו היום שיש מיקסר שאפשר לטחון בשר או תבלינים. לאמי היה כלי הנקרא "חובין" ובתוכו היינו טוחנים בשר ותבלינים. המאכלים המסורתיים של העדה הם: גונדיי, חורשת סבזי ואשפלור והאורז הפרסי עם תפוח אדמה המפורסם. עם כל זה שהמצב הכלכלי לא היה כל כך קל, אימי דאגה שהכול יהיה בשפע ושלא יחסר דבר. לא היה כמו היום תנור אפייה חשמלי היה "טבון" שבו אפינו.

אני זוכרת ששרו לי ואף פעם לא אשכח השירים היו שירי שמחות עם זה חגים עם זה אירועים פשוט מגון רב של שירים ובנוסף הסיפורים והשירים תמיד היו סובבים את ארץ ישראל. עוד אני זוכרת מילדותי את האחדות שתמיד הייתה בין כולם ואת הנסיעות המשפחתיות לטיולים בטבע ובסביבה .למדתי בבית הספר שבכפר הנוער בבין שמן למדתי בשפה העברית כל ילדי כיתתי נהגו לשמור על קשר היינו חברים טוב ובייחוד על כך היינו משחקים במחניים, בהקפות ובשלוש מקלות.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים מלחמה מאוד קשה ואחי גויס, בחצר המושב הוקם חמל של הצבא מכיוון שגבול ירדן היה רחוק מאיתנו ב 4 קילומטר. אימא שלי במושב דאגה לכבס לחיילים ולהכין להם ארוחות ביתיות על מנת שתהיה לחיילים הרגשה של בית. החיילים קראו לאימא שלי "אימא". הייתה זו מלחמה מאוד קשה אבל יצאנו ממנה בניצחון גדול ואז הגיעה תקופה של מיתון (לא היו עבודות ) בשנת 1967 מצאתי עבודה בתל אביב ועבדתי שם עד שנת 1975 עד שנולד בני הבכור ולאחר מכן עבדתי בתפירה.

בשנת 1974 פגשתי את בעלי, פגישתנו הראשונה הייתה בבית חברים שבמושב כאשר הוא הגיע להרכיב להם מסגרות. בעלי היה מייצר מסגרות וממסגר תמונות. ולאחר חודשיים של היכרות התחתנו באולמיי שושנים בתל אביב, כאשר כל המושב שלי היה מוזמן, כך היה נהוג. המתנות שקיבלנו לחתונה היו בעיקר כלי מטבח, כמו לדוגמא כוסות, צלחות, סיפון לוקס (מכשיר לסודה )ובדדים.

בשנת 1975 נולד הבן הבכור שלנו, ציון על שם סבא מצד אבא. בשנת 1976 נולד הבן השני שלנו ושמו אלישע אלי על שם אבא שלי ובשנת 1982 נולדה לנו בת ושמה גוליה ליאת על שם חמותי. היום ציון עובד כספר מובחר בארץ ולו 2 בנות: מיכל ונועה אלישע. אלי איש מחשבים נשוי לרבקה וליאת נשואה לאלי עמוס פלוס חמישה ילדים: שי תאיר מיתר אודל ושילו.

זוהי משפחתי האהובה, משפחה מגובשת ומאוחדת, פשוט משפחה מושלמת!

הזוית האישית

שמחתי לשתף את סיפורי ולהציג זאת בפניי כולם "החיים הם רצף של שיעורים שחייבים לחיות אותם על מנת להבין"