מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הקרבן שהעלה אבי לה'

חנה מראיינת את סבתא
אבי הרב מזרחי ואחי דוד הי"ד
באותו יום כיפור בו פרצה המלחמה התפלל אחי בהתרגשות ובקול רם שלא כפי הרגלו.

שמי רות מיפעי, נולדתי ברחובות בשנת 1958 להורי המקסימים והמיוחדים יעקב וחביבה מזרחי. רציתי לספר לכם על אבי היקר הרב יעקב מזרחי זצ"ל ועל אחי דוד הי"ד.
הסיפור הזה יהיה כנר זיכרון לאבי ולאחי זצ"ל. הסיפור שאספר נגע ללבי והשאיר בי זיכרונות המלווים אותי עד היום.
אבי- הרב יעקב מזרחי
אבי- הרב יעקב מזרחי
היה זה ביום העשרים ותשע למלחמת יום הכיפורים. כוחות צה"ל סיימו את שלב הבלימה של הכוחות הסוריים ועברו למתקפה בשטח האויב. הקרבות כבר התנהלו מעבר לגבול, אבל כל רמת הגולן הייתה זרועה שלדי טנקים ונגמש"ים. הבלבול עדיין שלט במצב, היו הרבה מאוד נעדרים. לא ידעו מי יצא חי מהמלחמה, מי נפצע ומי נפל בשדה הקרב. היחידות לזיהוי החללים של הרבנות הצבאית, עבדו כמטורפים בתנאים בלתי אפשריים.
החיילים שהסתובבו בשטח החלו להתרגל לדמות מיוחדת במינה שנעשתה חלק מהנוף, יהודי בעל חזות רבנית שזקן שחור ארוך מעטר את פניו. הוא הסתובב בין הטנקים והנגמש"ים החרוכים וחיפש משהו. היה זה אבי חבר הכנסת הרב יעקב מזרחי. הוא חיפש את בנו דוד שיצא לחזית מיד עם פרוץ המלחמה, והיה בכוח השריון האחרון שנחלץ לקרב הבלימה. כמעט חודש לא שמענו ממנו דבר, הוא הוכרז כנעדר. אבי ניצל את מעמדו כדי להגיע לקו החזית. הוא תיחקר אנשים ועשה ימים שלמים בשטח, בחיפוש אחר גופת בנו.
למעשה, כבר ביום השלישי למלחמה, במהלך קרבות הבלימה הראשונים ליד 'נאפח', נהרג דוד על ידי פגז סורי שפגע בטנק בו נהג. אחי דוד נמנה בין הנופלים הראשונים, אך אנחנו בני המשפחה עדיין לא ידענו דבר על גורלו.
דוד הוזעק לחזית מיד עם פרוץ המלחמה. הוא היה שייך לחטיבת שריון צפונית. דוד כבר היה נשוי ואב לשתי בנות. הגדולה בת שנה ושמונה חודשים, והקטנה פעוטה בת שלושה חודשים. בחור עם שמחת חיים ויחד עם זאת עם הרבה יראת שמיים ורצינות. הוא היה טיפוס חברותי בעל לב טוב שנהנה לתת ולהעניק. חבריו מספרים עליו שתמיד היה מסתובב כשציציותיו מתבדרות ברוח ותחת בית שחיו השקית עם התפילין.
באותו יום כיפור בו פרצה המלחמה התארח אחי דוד אצל הוריי ברחובות. תפילתו באותו יום הייתה באופן מיוחד, מלאת התרגשות ובקול רם שלא כפי הרגלו. בצוהרי היום פרצה המלחמה. במוצאי יום כיפור, מיד לאחר ההבדלה הלך דוד לביתו של מפקד הטנק אליו השתייך, לשאול מדוע לא גייסו אותו? אחר כך הלך למרכז העיר שבו התרכזו החיילים, אך גם שם לא גייסו אותו. הוא המשיך והלך לקצין העיר ושאל: "מדוע לא גיסו אותי?" רק לאחר שכל בני הבית סיימו כבר את הסודה שלאחר הצום, נכנס דוד הביתה כשהוא עדיין שרוי בצום. באמצע ברכת המוציא נקשו חיילים בדלת שבאו לגייס אותו. בקושי סיים את פרוסת ה"המוציא", ברך ברכת המזון, נפרד מבני המשפחה, נשק לבנותיו ויצא למלחמה.
לאחר כשבועיים מפרוץ הקרבות עדיין לא הגיעה שום ידיעה ממנו. האווירה בבית החלה להיות דאוגה. כדי לעודד את בני המשפחה לקח אבי את ספר הרמב"ן והחל להקריא משם: "מאחר שיכנס לקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו ולא ירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו". ואמר: "בוודאי דוד מקיים זאת". כך ניסה להרגיע את בני המשפחה המודאגים. בתקופה קשה זו הטמין אבי את דאגתו בלבו לפני בני הבית. במיוחד בפני גיסתי אשת דוד הוא ניסה להראות פנים שוחקות. אך כאשר נכנס לחדר הספרים וישב ללמוד היו פניו רציניות ולעתים אף הזיל דמעות.
תמונה 1
אבי בחדר הספרים לומד תורה
לאחר שעברו יותר משלושה שבועות חשש אבי שאם דוד כבר אינו בין החיים יעבור הזמן שאפשר לשבת שבעה עליו. לכן החליט לצאת ולתחקר בעצמו את כל מי שיכול למסור לו עדות על מה שקרה שם. הו נסע למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה ותיחקר את צוות הטנק שהצליח להינצל. להם היה ברור מה עלה בגורלו של דוד אך הם לא העזו לומר זאת לאבי. רק מאוחר יותר סיפרו החברים שפגז סורי פגע פגיעה ישירה בטנק והוא החל לבעור. הם זינקו מתוכו, אבל אחי דוד לא הצליח להימלט. כי תותח הטנק נחת על מדפי תא הנהג וחסם בפניו את דרך המילוט. הזיכרון האחרון שהיה לחבריו ממנו הוא תמונה קשה ומזעזעת. הם ראו אותו נאבק לגורלו מנסה בכל כוחותיו לפלס לעצמו פתח החוצה ולא מצליח. כעבור זמן קצר נדלקה התחמושת שבטנק וכולו עלה באש.
לאחר מכן יצא אבי לשדה הקרב לנסות למצוא את גופת בנו בהנחה שאכן נפל בקרב ולא נשבה. מניע נוסף שהיה לו בכך הוא כדי למנוע מכלתו בעיות של עגינות. אבי יצא לשדה הקרב הוא הסתובב יום יום בין הטנקים המפוחמים ותר אחרי שרידי בנו. מאוחר בלילה היה חוזר הביתה שבור ורצוץ, כולו מזועזע מהמראות המחרידים שראו עיניו. בקושי היה מצליח לעצום עין והשכם בבוקר היה יוצא ליום חיפושים נוסף. אך הוא עדיין לא ידע איזה מחזה עתיד להתגלות לנגד עיניו.
היה זה בבוקר, בשיפוליה של תלולית עפר קטנה, איתר אבי את טנק הצנטוריון שבו נהג דוד. הטנק היה מוטה על צידו מעוות ומפויח. על גבי השלדה נח התותח ההרוס שמוט ומנותק ממקומו כמו איבר קטוע, דבר שהוכיח ללא ספק כי דוד נשרף חי בתאו.
אבי עמד מול הטנק השרוף והבין הכל. המעמד היה מזעזע. אנשים שעמדו לידו הזילו דמעות. רגע ארוך עמד אבי כמאובן, חיוור כסיד. אחר כך התעשת והחל לטפס על הטנק. הוא נכנס פנימה וזחל לעבר מושב הנהג שם בתוך הטנק המפויח מצא את שרידי גופת בנו הוא אסף את האפר לתוך שק שהביא עימו. ואחרי עמל רב יצא החוצה אוחז בידו את השק. הוא נעמד על גבי הטנק השרוף, פניו להטו הוא נראה כמו מי שאינו נמצא בעולם הזה ואז לתדהמת כולם הרים את השק למרום וקרא: "מודה אני לפנייך ה', על שזכיתי להקריב את בני יקירי קרבן קודש על מזבח הגנת עם ישראל וארץ ישראל". כשחזר הביתה בצהרים מוקדם מהרגיל, השתררה בבית דממה מתוחה. אבי נכנס בשקט ואמר: "עכשיו אפשר לקרוע קריעה". אימי חביבה קראה בהתרגשות: "ברוך ה' שדוד עלה כקרבן לה' ולא נפל בידי הטמאים".
באחד מימי השבעה, בשעות הקטנות של הלילה כשהבית היה ריק ממנחמים נוצרה אפשרות למפגש בין הורי והילדים, הבנים והבנות. אחותי פנתה לאבי ואמרה: "כששמואל הנביא בא לבית ישי למשוח את אחד מבניו למלך עברו לפניו שבעה מבניו, ושמואל אמר לישי: "לא בחר ה' באלה". רק כשעבר דוד הבן השמיני לפניו אמר לו הקב"ה: "משחהו כי זה הוא". דווקא בבן השמיני של ישי בדוד בחר ה'. כך גם אצלנו דוד הינו הבן השמיני דווקא בו בחר ה'. אותו הוא רצה.
המוני נשים מילאו את הבית כדי לנחם. בעיני רבים עמדו דמעות בבואם, אך אבי עודדם בדבריו הנלהבים ובצאתם אמרו: "באנו לנחם ונמצאנו מנוחמים". אנשי קצין העיר שבאו לנחם מצאו את אבי איתן כצור ונושא דברים מלהיבים באוזני ציבור המנחמים. הם אמרו לו: "יש לך לב מפלדה". השיב להם אבי: "הלב של כולנו הוא בשר ודם, האמונה היא מפלדה".
תשע"ה

מילון

טנק הצנטוריון
הצנטוריון הוא טנק בריטי, שפותח בסוף מלחמת העולם השנייה, אך יצורו החל מאוחר מכדי להשתתף בה. בצה"ל השתמשו בטנק זה משנות ה-50 עד שנת 2002 אז הוצאו אחרוני הכלים משירות. טנק זה שירת בחיל השריון במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה והיה לאחד הטנקים החשובים והמוצלחים שידע צה"ל.

נגמ"ש
נגמ"ש הוא‏ ראשי תיבות של המונח נושא גייסות משוריין, שבא לציין רכב קרבי משוריין שמטרתו העיקרית היא להוביל בצורה ממוגנת כוחות אל ובחזרה משדה הקרב. בעברית. לנגמ"ש גלגלי קל מקובל לקרוא שיריונית.

עגינות
עגינות היא מונח מהיהדות המציין את מצבה של אישה שבעלה הלך למרחקים ואין ידוע מה עלה בגורלו והאם הוא חי או מת. על פי ההלכה אישה עגונה אסורה להינשא לאדם אחר.

ציטוטים

”הלב של כולנו הוא בשר ודם, האמונה היא מפלדה“

”זכיתי להקריב את בני יקירי קרבן קודש על מזבח הגנת עם ישראל וארץ ישראל“

הקשר הרב דורי