מאגר סיפורי מורשת

סבא יחיא אברהם נולד בצנעא שבתימן, בשנת- 1928. צנעא היא בירת תימן והעיר הגדולה במדינה. העיר מהווה את אחד ממחוזות תימן המכונה "אמאנת אל-עאסימה" והיא מחולקת לעשר יחידות שלטוניות משניות. העיר שוכנת במרכז מערב תימן. סבא התחתן עם סבתא עליזה עם הגיעו לגיל- 18, היא הייתה אז בת- 15. כך היה נהוג בתימן.נולדו להם תשעה ילדים. שלוש בנות ושישה בנים. הם גרו בדירות צנועות וקטנות מאוד שנמצאו על רכס הררי . בתקופה ההיא בתימן הייתה תקופת צנע, כלומר הכלכלה לא הייתה מפותחת ולא היה מזון ושתייה בשפע. האוכל היה מנוהל בצורה של תקציב לכל המשפחה. הם חיו בעוני רב. אר התקווה לציון, לארץ ישראל והחלום לעלות לארץ ולהתיישב בה, האמונה הזו היא שעזרה להם לשרוד את החיים בתימן.

בתימן 

החינוך היהודי- תימני היה מיוחד גם מבחינת תוכנו, וגם מבחינת שיטת ההוראה שלו. רק הבנים למדו. בתחילה היה מסור חינוך הבנים בידי האב, אך משום קשיי הפרנסה לא יכלו רוב האבות להקדיש את זמנם לחינוך הבנים בצורה מסורה. מסיבה זו נפתחו תלמודי התורה שנקראו "כניס", "מדרש" או "מעלאמה". המלמד היה נקרא "מארי". כדי להבדיל בין מלמד התינוקות לבין הרב, היו מכנים את מלמד התינוקות "מארי אלעיאל" ("המארי של הילדים").

מלמד התינוקות קיבל אליו תלמידים מגיל- 3 ומעלה ללימודים שנמשכו כשמונה שנים. תחילה למדו מקריאה וכתיבה של האלפבית וניקוד. בוגרים יותר למדו קריאה מתוך סידור, וקבוצה שלישית למדה את קריאת פרשת השבוע (יחד עם התרגום) וההפטרה. ספרי הלימוד היו יקרים ונדירים באותה תקופה, ולכן כמה תלמידים למדו יחד מספר אחד, שעליו הסתכלו כל אחד מכיוון אחר. רוב המלמדים היו עניים מרודים שלא יכלו להתפרנס אחרת. המלמד קיבל מהורי הילדים סכום כסף קטן כל שבוע, ולעתים נתנו לו גם מאכל קטן או שהזמינו אותו לאכול בבית המשפחה.

לפי החינוך התימני, עוד לפני שהילד הגיע לגיל בר- מצווה, הוא היה אמור להיות מסוגל להצטרף אל עולם המבוגרים ("גבר בגוברין"). אחד הדברים העיקריים שאותם היה צריך הילד לעשות בתור "מבוגר", הוא נטילת חלק בפעילות בית הכנסת (אמירת התפילות, קריאת פרשת השבוע והפטרות) ובשיעורי התורה. מדי שבוע היה מקבל ה"מורי אלעיאל" (מלמד הילדים) מאב התלמיד את שכר הלימוד בתור צדקה, כדי שלא לעשות את התורה "קרדום לחפור בה".

היו מקומות בהם המורי קיבל את שכרו בתור ארוחות אותם אכל בתורנות בבתי התלמידים. רב הקהילה שנקרא  "מורי", לא קיבל משכורת כלל אלא היה מתפרנס ממעשה ידיו. לאישה היהודייה בתימן היה מעמד מכובד למדי, כמרכז התא המשפחתי. חינוך הבנים היה בידי האם בלבד. היא שחינכה לניקיון, לנימוסים, לסדר ולמשמעת והשפעתה עליהם ועל עיצוב דמותם הייתה גדולה. האב היה טרוד בעבודתו ונמצא בדרך כלל במשך רוב היום מחוץ לביתו. עם זאת, השפעתה הייתה גדולה אף יותר על חינוך הבנות, כי הבנים למדו בבית המדרש, ואילו הבנות לא ידעו קרוא וכתוב אלא קיבלו את כל הדרכתן בעל- פה מאמם.

רק נשים מעטות ידעו קרוא וכתוב. רוב הנשים ידעו להתפלל רק תפילות קצרות בערבית ובעברית. בתימן האישה הייתה בתוך ביתה. היא לא הייתה יוצאת  לא לעבוד או לערוך קניות מחוץ לבית. נשים שחפצו לסייע בפרנסה עסקו ברקמה בבית וסחרו בתוצרת בינן לבין עצמן. האישה לא התערבה כלל בחיים הציבוריים באופן ישיר, כי לא נחשב מכבודה להתעמת עם אנשי ציבור ועסקנים, אך השפעתה העקיפה באמצעות בעלה לא הייתה מעטה. הסבתא הייתה הדמות הנערצת במשפחה. בשנת- 1942 נפתח בצנעא בית הספר הראשון לבנות בהנהגת רבני העיר.

נישואי קטינים וקטינות היו נפוצים בתימן, בין היתר כדי להגן עליהם מפני השלטונות, בעיקר במרכז הממלכה, שכפו את האסלאם על רווקים יתומים, גזירה שנקראה "גזירת היתומים". נישואים אלה גרמו לעתים לגירושין. חרם דרבנו גרשום לא נהג בתימן, והיו מקרים של גברים שנישאו ליותר מאישה אחת.

העליה לארץ

לאחר הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, פרצו בתימן מהומות נגד היהודים. כתוצאה מהפרעות שהיו בתימן, נציגים מארץ ישראל הגיעו לתימן ושכנעו את היהודים בתימן לעלות לארץ ישראל. כמובן שלא היה צורך בשכנוע, שכן זה היה חלומם ושאיפותיהם של כל היהודים בתימן. הם ארזו את מעט הציוד שהיה ברשותם והחלו את המסע לארץ ישראל. המסע היה ארוך, קשה ומייגע. הם הלכו במדבר תחת השמש הקופחת ימים רבים, ישנו בשטח המדברי הפתוח, סבלו מהתייבשות, מרעב, ואף נשדדו בדרך. שדדו מהם את מעט הכסף שהיה ברשותם וכן גם ספרי קדושה, וחלקם אף נפטרו בדרך. אך למרות זאת האמונה שבסופו של דבר הם יגיעו ארצה, היא זאת שהחזיקה את השורדים בדרכם. המסע הרגלי הסתיים עם הגעתם לעיר עדן, שם העלו אותם על מטוסים בדרך לארץ.

סבא וסבתא עלו במבצע שנקרא "מרבד הקסמים". כאשר הם הגיעו לארץ, שיכנו אותם במחנה עולים בפרדס חנה לתקופה קצרה. משם העבירו אותם ליישוב שנקרא "הר- טוב", סמוך לעיר בית שמש. ב"הר- טוב" הם גרו באוהלים תקופה ארוכה עד שבנו עבורם דירות. הדירות היו בעלות חדר או חדר וחצי, שבו היו צריכות לגור עשר נפשות. הצפיפות הייתה קשה. גם שם הם נתקלו במסתננים שפרצו למתחם דרך הגדר ושדדו אותם ופגעו גם ברכושם וגם בנפשם. לאחר שהבינו שהמצב מסוכן לעולים החדשים מתימן, הוחלט להעביר את סבא וסבתא ועוד חלק גדול מהעולים לישוב "בית דגן" שבמרכז הארץ. הם גרו באורוות סוסים באמצע הפרדס, שאת האורווה הזאת עם הזמן הפכו לדירה מרובת חדרים בה גרו עשר משפחות.

הייתה צפיפות מאוד גדולה, קושי לחיות בשיתוף פעולה, מחסור בפרטיות וכן מחסור גדול באוכל ושתייה. את המזון והשתייה היו קונים בתלושים בלבד, בגלל המחסור הרב. כמו כן לא הייתה עבודה. הבחירה בציבור העובדים הייתה אישית ועל פי השתייכות פוליטית, כלומר מי שהחזיק בפנקס קופת חולים בצבע אדום השתייך למפלגת מפא"י וקיבל עבודה ומי שהיה לו פנקס קופת חולים בצבע כחול, השתייך למפלגה אחרת נגדית ולא נמצאה לו עבודה, או במקרה הגרוע, עבודת כפיים ולא במפעל מסודר.

לסבא יחיא היה פנקס כחול ולכן לא עבד בעבודה מסודרת, אך כיון שהיה בעל משפחה מרובת ילדים והיו כולם על סף רעב, החליטו לתת לו עבודה בפרדסים בקטיף. שם עבד במשך תקופה ארוכה. לאחר מכן עבר לעבוד במפעל לציפוי בעיר חולון בסמוך למקום מגוריו במשך כמה שנים. במהלך השנים סבא, שהיה שוחט בשר בתימן, הבין כי קיים מחסור בחנויות אטליז בארץ והחליט לרכוש מבנה בבית- דגן, מקום מגוריו. הוא הפך את המבנה לחנות אטליז הראשונה באזור.

הוא השתמש בכישוריו כשוחט על מנת לרכוש לקוחות ולפרנס את משפחתו בכבוד. ציבור הלקוחות החל לזרום, והעסק עבד ללא הפסקה. בימים סבא היה עובד לבדו בחנות ובערבים הבנים היו מסיימים את לימודיהם והולכים לעזור לסבא בחנות לקראת יום העבודה שלמחרת. סבא עד היום מכונה "הקצב מבית- דגן". בהמשך הוא רכש בית גדול יותר ואף תרם להקמתו של בית- הכנסת ביישוב, שהיה למעשה הבית השני שלהם. סבא ישב ולמד תורה במעט הזמן הפנוי שהיה לו ולא פסח על שום תפילה בבית הכנסת.

הוא היה צדיק גדול. הוא דאג ללכידות המשפחה על- ידי עזרה ברכישת דירות לילדיו בבית- דגן או בראשון- לציון, העיר הסמוכה, על- מנת שלא יתרחקו. בנוסף, היה מזמין את כל ילדיו ונכדיו אליהם הביתה בכל החגים. למעשה, גם אמא שלי חגגה את רוב החגים בבית של סבא בבית- דגן עם כל- בני הדודים שלה והדודים שלה והיא מספרת שהלכידות הזאת שסבא כל- כך דאג לשמור תרמה רבות לעיצוב האופי של כל המשפחה המורחבת, גם בזמנים של שמחה וגם בזמנים של עצב, לאורך כל השנים.

כשסבא חלה בדלקת ריאות קשה, הוא נכנס ויצא מבית החולים לעתים קרובות, ובכל הזמן הזה אף אחד מהמשפחה לא מש ממיטתו, אימי מספרת שמכיוון שהוא שהה בבית- חולים, החליטו כל המשפחה, הילדות של והנכדים שלו לעשות תורנויות סביב מיטתו, הבנות במשך היום והבנים בלילה, ולדאוג לכל מחסורו ובריאותו, נוסף על הטיפול של צוות בית- החולים. לסיכום, סבא איש צדיק, חרוץ וטוב- לב. אדם שאני רואה בו מודל לחיקוי, שבתקופה קשה לא הרים ידיים ועמל קשה על מנת לפרנס את משפחתו בכבוד ואף הצליח בכך.

הזוית האישית

סיפורו של יחיא אברהם תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "שובו" בראשל"צ בסיוע המורה ציפי קליין.